גואל אדמות הלאום בירושלים

ביום שישי האחרון הוזמנתי לסיור בירושלים, בהדרכתו של גואל הקרקעות בירושלים, אריה קינג.הסיור יתקיים בשכונות המזרחיות של ירושלים, המצויות בחלקו הצפוני של העיר.

המרחב המטרופולין של ירושלים:

ירושלים,העיר הגדולה בארץ, משמשת כיום גם מרכז למרחב מטרופוליני גדול.

גבולותיו הם מרמאללה בצפון ועד העיר בית לחם, בדרום, מבית שמש במערב ועד למעלה אדומים במזרח

הגבולות מתבססים על יחסי גומלין וקשרים בין ירושלים לסביבותיה, בנושאים כמו תחבורה ציבורית, כלכלה, ובמיוחד יוממות עובדים אל העיר, מערך שירותים וקשרים תרבותיים ומינהליים.

בשנות השבעים החלה ירושלים לתפקד כמרכז לאזור מטרופוליני ערבי ורק בשנות השמונים, כאשר החלה תנופת התיישבות יהודית רבת היקף ביהודה, בנימין ושומרון נשתנתה התמונה והעיר החלה לתפקד גם כמרכז לישובים יהודיים.

מעמדה המרכזי של ירושלים לאורך הדורות נובע מחשיבותה ההיסטורית והדתית, שהתפשטה הרבה מעבר לתחום הגיאוגרפי שלה.
במרבית תולדותיה הייתה ירושלים מרכז השלטון, בירת המחוז, ובתקופות מסוימות גם בירת הארץ.

במרוצת המאה ה-19 ועד סוף שנות העשרים של המאה הנוכחית, הייתה ירושלים העיר הגדולה בארץ-ישראל.

סביב ירושלים לא התפתחה התיישבות יהודית חדשה של ממש. עד שנת 1947, קמו סביב ירושלים רק 14 נקודות יהודיות קטנות.
הניסיונות המעטים של בני קהילת ירושלים להקים ישובים חקלאיים סביבה לא נשאו פרי, ודומה שההתיישבות היהודית החדשה פסחה על העיר וסביבותיה.

במלחמת העצמאות הפכה ירושלים מעיר גדולה ומרכזית, לשתי ערי ספר חסרות חשיבות.בעקבות המלחמה נהרסו הישובים היהודיים המעטים מצפון, ממזרח ומדרום לירושלים.

ב"פרוזדור ירושלים" שממערב נותרו חמישה ישובים יהודיים על מכונם, ובדרום העיר נשאר בידי ישראל קיבוץ רמת רחל.

35 כפרים ערביים ממערב, שמנו יחדיו כ-30,000 נפש נעזבו, ופרוזדור ירושלים היה לאזור ריק יחסית עם חמישה ישובים יהודיים וכפר ערבי אחד, אבו גוש.

 תוך זמן קצר, עד שנת 1957, אוכלס האזור והוקמו בו 28 ישובים יהודיים נוספים, מהם שני ישובים עירוניים. ישובים אלה, שמספר תושביהם היה קטן בהרבה ממספר האוכלוסייה בכפרים הערביים שנעזבו, יצרו רצף של ישובים יהודיים מירושלים למישור החוף, שנועד להגן על הדרך לירושלים.

המרכז העירוני של ישובים אלה היה בירושלים.

ירושלים נותרה "עיר קצה", שנאבקה על מקומה וחשיבותה בהיררכיה העירונית. למרות קשייה, הוחלט בתחילת שנות החמישים, להכריז על ירושלים כבירה ישראל, ונעשה רבות לפיתוחה.

לאחר 1967

לאחר מלחמת ששת הימים אוחדה ירושלים מחדש, בוטלו הגבולות ותחומיה המוניציפאליים הורחבו עד נמל התעופה עטרות בצפון, והיא שימשה שוב כעיר ראשה בשדרת ההר המרכזית.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הוחל בבנייה נרחבת בירושלים. חשוב היה לשמור על יחס קבוע בין אוכלוסייה יהודית (כ-75%) לאוכלוסייה לא יהודית (כ-25%). תוך שנים מעטות הוקמו שכונות חדשות סביב ירושלים הוותיקה, כ"רמות אשכול" ו"נווה יעקב" בשנת 1968, "רמות", "גילה" ו"מזרח תלפיות" בשנים 1970/71.

במרוצת שנות השבעים והשמונים גדלה העיר והתרחבה.חלק מהשכונות החדשות, שמבחינה מוניציפאלית שייכות לירושלים, מהוות בעצם "שכונות לוויין" המתפקדות כפרוורי שינה ותעסוקה לתושבים בגלעין העיר.


בסביבות ירושלים הייתה בנייה ערבית נרחבת.במרוצת שנות השבעים נבנו בעיירות ובכפרים סביב ירושלים כ-6,000 מבנים חדשים.

רובם בנייה פזורה על שטחים גדולים ללא תכניות מתאר.

בנייה כזו מאפשרת תפיסת שטחים נרחבים ע"י מספר מועט יחסית של מבנים ומשפחות.

בכך אמנם מקשים על ההתיישבות היהודית במרחב אבל גם מונעים ביצוע תכניות פיתוח של מערכות כבישים ותשתיות, דבר המקשה לספק שירותים לאוכלוסייה הערבית.

בשנות השבעים החלה העיר המורחבת לתפקד כמרכז לאזור מטרופוליני.

ישובים כפריים כגון מבשרת ירושלים, מוצא, אבו גוש, עמינדב, שואבה, שועפט, א-רם, אל-עזריה ועוד הפכו לישובים עירוניים למחצה.

היוממות גרמה למעבר מכפרים ועיירות ערביים רחוקים אל המרכז המטרופוליני.

במרחב ירושלים הייתה הגירה כזו במיוחד מאזור הרי חברון.

לעומתם תושביה הוותיקים של מזרח ירושלים יצאו אל מחוץ לעיר כדי לשפר את תנאי מגוריהם, ואולי גם כדי ליהנות ממסים נמוכים יותר.
בקרב האוכלוסייה היהודית מתרחשת תנועה של יציאה מהמרכז אל פרוורי המגורים, אל ישובים ותיקים בפרוזדור ואל השכונות החדשות סביב העיר הוותיקה.

ירושלים המאוחדת, עם רוב יהודי גדול (כ-73%), חזרה בשנות השבעים לתפקד כמרכז למרחב השפעה גדול שרוב תושביו ערבים.
רק בתחום ה"פרוזדור" לשעבר ממערב לעיר, היה ריכוז של אוכלוסייה יהודית ב-51 ישובים ובהם כ-25,000 נפש (לעומת כ-300,000 נפש בכ-200 כפרים וישובים עירוניים ערביים במרחב ירושלים כולו).

מדרום לירושלים קמו שלושה ישובי גוש עציון וקריית ארבע, בבחינת "החזרת עטרה ליושנה".

במזרח, בבקעת הירדן, הוקמו בתחום המרחב תשעה ישובים כחלק מ"תכנית אלון".

ישובים חקלאיים אלה (להוציא קריית ארבע, אלון שבות ומעלה אפרים) לא שינו את התופעה של תפקוד ירושלים כעיר יהודית ללא עורף יהודי.

השינוי התחולל בהדרגה משנת 1975, כאשר החלה תנופת ההתיישבות ברחבי יהודה ושומרון.
תחילתה בגרעין אלון מורה, ובעקבותיו התארגנו קבוצות נוספות להתיישבות באזורי יהודה ובנימין, קבוצות אלו ראו בירושלים את המרכז העירוני של יישובם, בעקבות לחצים חוץ ממסדיים נוסדו בשנת 1975 הישוב עופרה מצפון לירושלים ומעלה אדומים ממזרח.

בשנת 1977 הוקמו גבעון, בית חורון, בית אל, מצפה יריחו וחלמיש. משנת 1975 ועד שנת 1991 קמו במרחב ההשפעה של ירושלים בבנימין (נפת רמאללה) 27 ישובים, ביהודה (נפות בית לחם וחברון) 26 ישובים ובבקעת הירדן (נפת יריחו) 8 ישובים, ובסך הכל 61 ישובים יהודיים, 12 מהם עירוניים ויתרם ישובים קהילתיים.

יחד עם 13 הישובים הוותיקים יותר, יש מדרום, מצפון וממזרח לירושלים 73 ישובים יהודיים.

עם 54 ישובי הפרוזדור יש במרחב ההשפעה של ירושלים 126 ישובים יהודיים, בהם כ-115,000 נפש, המאורגנים בשבע מועצות מקומיות ובשש מועצות אזוריות.

תוך 17 שנה התפתחו סביב ירושלים שלושה מעגלים של ישובים עירוניים בתפרוסת רחבה. תהליך שברגיל דורש עשרות שנים, התרחש בצורה מואצת ביותר, כתוצאה מתאום בין השקפות פוליטיות אידיאולוגיות, לחצים מ"למטה" וצרכים ושאיפות של האוכלוסייה לפרוור מורחק.

אריה קינג

את המעגל הראשון מהוות השכונות החיצוניות של ירושלים (הכלולות בשטח המוניציפאלי של העיר), שהוקמו בשנות השבעים, כמו גילה, רמות, נווה יעקב, פסגת זאב ומזרח תלפיות.

המעגל השני, במרחק של עד כ-10 ק"מ מהעיר, כולל את מבשרת ציון, מוצא, הר אדר וגבעת זאב (במערב), את כוכב יעקב, אדם, פסגות וטלמון (בצפון), את מעלה אדומים וקידר (במזרח) ואת אפרת, בית"ר ואלון שבות (בדרום).

המעגל השלישי כולל את בית שמש במערב, עלי, שילה ובית אל בצפון, וקריית ארבע בדרום.

חמישה מישובים אלו: מעלה אדומים, אפרת, גבעת זאב, קריית ארבע ומבשרת ציון, הינם כבר היום ערי לווין של ירושלים המצטרפות לערי הלווין הוותיקות כבית שמש, רמאללה, אל בירה, יריחו, בית לחם, בית ג'אלה וחברון.

להתיישבות החדשה יכלה להיות השפעה רבה על אופי המרחב והפיכתה של ירושלים לעיר מטרופולינית המוקפת ערים יהודיות וערביות כאחת.

המטרה הייתה להפוך את  בירת ישראל כמרכז כלכלי, תרבותי ומינהלי למרחב גדול מיושב יהודים, התורם לחיזוקה הכלכלי והביטחוני.

בכך אמורה הייתה להתבטל האנומליה של עיר יהודית, המהווה מרכז מטרופוליני, למרחב ערבי בלבד.מבחינת ההתיישבות היהודית, השינוי היה מהותי, אלא שבשנת 2005, הוחל בהקמתה של חומת ההפרדה שהוביל לערעור המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים.

חומת ההפרדה , או החלוקה בירושלים: 

ערביי מזרח ירושלים שהתגוררו מחוץ לגדר ובעלי תעודות זהות כחולות, כמו תושבי ענתא, שכונות שואפת, שכונת אבודיס, בית חנינה וכדומה, עברו להתגורר בתוך תחומי העיר ואת בתיהם שמחוץ לגדר ההפרדה, מכרו לערבים מיהודה ושומרון, שרצו להיות תחת השלטון המוניציפאלי של ירושלים ולרכוש דירות בזול, שכן, המחירים באותם אזורים, ירדו בצורה מהירה .

גדר ההפרדה בירושלים, או גדר החלוקה

ההשפעות הכלכליות ניכרו מיד : מחיר הדירות בשכונות במזרח ירושלים, שנכללו בתוך תחומי הגדר, עלו בצורה תלולה בשיעור של 30%-40%.

בין השכונות המבוקשות נמנות: העיר העתיקה, הגבעה הצרפתית ובית חנניה
התושבים היהודים שהתגוררו באותם שכונות , עזבו את ירושלים ושיפרו לכיוון מרכז הארץ.
גם מאבו גוש, רכשו ערביי מזרח ירושלים, בתים.

המצב בירושלים, היא הוכחה ששוללת את הטענות של השמאל שטוענים שאם נעביר את השכונות במזרח ירושלים, לידי הרשות הפלסטינאית, המצב הדמוגרפי בתוך מדינת ישראל ישתפר...

בסקרים השונים שעשו גופים שונים, עולים כול פעם מחדש התמונה כי כ70% מהערבים המזרח ירושלים עם תעודת זהות כחולה, היינו תושבי מדינת ישראל , יעברו בעת חלוקת העיר ירושלים, במידה ותתרחש , לתוך השכונות היהודיות בירושלים.

הכפר הערבי בית איכסא, הוא כפר ערבי הנמצא בין שכונת רמות בירושלים לבין מבשרת ציון, הכפר שוכן בשטחי B ומתגוררים בו כ- 1600 תושבים.

מבני הכפר נושקים לכביש מס' 1, בכניסה לירושלים.

בית איכסא - באופק, כביש מס' 1

אהוד אולמרט, רצה להוציא את הכפר מתחומי העיר ירושלים, ע"י גידור הכפר, בחומה.
הצבא התנגד לכך בגלל שחשב שבכך הוא יאבד שליטה על הנעשה בכפר , שיכול להוות קרקע נוכה לכניסת ארגוני טרור לתוך הכפר שנמצא בסמיכות לכביש מס' 1.

בפועל מה שקרה, הוא שהתוכנית נגנזה, עם התפטרותו של אהוד אולמרט מכהונתו כראש הממשלה ובכך נמנע גידור הכפר.

רמות

תושבי הכפר מתפרנסים מעבודה בבנייה בתחומי שכונת רמות ובעיר ירושלים, סיבה טובה לתושבי הכפר, לשמור על שכנות טובה עם תושבי העיר ירושלים.

מפת העיר ירושלים, כלומר השטח המוניציפאלי שלה היא בצורה של כף יד קפוצה כשאצבע המורה, פרוסה כלפי מעלה.

החלק הצפוני של שהאצבע המורה מכיל שמונה שכונות ערביות, שנמצאות צפונית לאזור עטרות, בואך רמאללה: ענאתא, דחיית אל בריד, שועפאת , שיכוני נוסייבה, א-רם, כפר עקב, קלנדיה ביר נבאלה.

רמאללה וירושלים

בניית גדר ההפרדה סביב ערי הלווין במזרח ירושלים: תל ציון, מעלה אדומים, גוש עציון, שהוקמו על מנת שיהוו ערי לוויין לירושלים שיתפקדו כעורף ישובי לירושלים, בודדו מהעיר ע"י חומות שיצרו הפרדה בינם לבין המטרופולין של העיר ירושלים והאטו את קצב התפשטותם.

הישוב היחיד שלא תוחם בחומת הפרדה , היא הישוב מבשרת ציון.

אפרטהייד כנגד יהודים:

במזרח ירושלים יש מדיניות אפרטהייד נגד יהודים. 

זה קורה מאז 2005, שעה שכל ערבי שגר בראס חמיס, כפר עקאב, קלנדיה רשאי להגיע לתל אביב, ללוד, ליפו, לנתניה וכמובן למרכז ירושלים, ואף יהודי לא רשאי להיכנס לאותן שכונות.

אותו דבר לגבי אכיפת חוק התכנון והבנייה.

אריה קינג בהדרכה

אז מי יתחזק את השכונות ויעניק לשכונות אלו את השירותים המוניציפאליים?

כן, כמובן, הרשות הפלסטינאית, שאחראית על תחזוקת התשתיות.

הרשות הפלסטינאית, דואגים לבנות בשטח C , בין רמאללה לשכונות שבצפון ירושלים, מבנים בבנייה בלתי חוקית, ללא אישור וזאת על מנת לחבר את השכונות שבמזרח ירושלים, לרמאללה וכמובן שלפקחים של עיריית ירושלים, אסורה הכניסה לשכונות אלו ולכן האכיפה על חוקי הבנייה לא מבוצעת בשטח.

אפילו הרכבת הקלה לא מגיע לאזור התעשייה עטרות, ששם עובדים יהודים וערבים, אלא שמסלולה מתעקל ופונה בשועפאת לכיוון גבעת זאב.
בכול עיר נורמאלית אחרת הרכבת מגיע לאזורי התעשייה בעיר.

אנחנו עדים להיקפים משמעותיים של בנייה בלתי חוקית.בעיר ירושלים, ישנה הזנחה מכוונת של השכונות במזרח ירושלים.
השכונות במזרח ירושלים, אין תאורה והעירייה לא נותנת שירותי תברואה, המגמה היא ברורה, להראות שהשכונות המזרחיות, הם נטל על השכונות היהודיות שהם מטופחות ומושקעות...

המדיניות הזו נמשכת שנים רבות, זה לא מאתמול או היום.

בין השאר, בתוך הבנייה הבלתי חוקית ישנם מצבים בהם יש בנייה בלתי חוקית על קרקעות של יהודים, שמחזיקים בהן ברישומים מסודרים בטאבו.
המציאות היא, שתחת טענות שונות: החל מכוח אדם וכלה בליווי משטרתי, מציאות מדינית, רגישות והמון מילים אחרות, הקרקע של בעלי הקרקעות נגזלה.
לא זאת, אלא שיש גם מצבים בהם בנו את החומה והשאירו קרקעות של יהודים – כמו גם של אחרים - מחוץ לחומה.

חומת ההפרדה באבו-דיס

כאשר מבקש מישהו לבוא ולהגיע למקומו, אומרים לו: "זה מסוכן שם, והמשטרה לא יכולה ללוות".
בגדר ההפרדה ביהודה ושומרון וגם בגדר עוטף ירושלים– על כל מטע זיתים קטן הכריחו את המדינה לעשות פשפש או אפשרות אחרת להגיע.

יש אזורים ליד תל ציון, שהמדינה השקיע מיליונים, כדי לאפשר לערבי שמתגורר בבית שנבנה בבניה בלתי חוקים, לעבור מביתו אל שכונות שכנות לו, או אל המטע הזיתים שלו.
או כפי שקראים למושג זה בפרקליטות: לאפשר "מרקם חיים" לתושבים הערביים שמחוץ לחומות גדר ההפרדה.

כך חפרו לדוגמה, מנהרות מתחת לכביש 443, כדי לאפשר לערבים "מרקם חיים".
זאת אומרת, נוצרים פה עיוותים קשים ביותר, משמעותיים ביותר.

בעוד שהמדינה , דואגת לערביי ירושלים, שלא יפגע "מרקם החיים" שלהם, היחס כלפי יהודים הוא שונה ומפלה.
בכפר עקאב, בחלקה שנמצאת בבעלות יהודים, חלקה 303– פלשו משפחות ערביות ובנו על חלקת הקרקע, בשטח של 22 דונם, וילות עם ברכות השחייה.
אריה קינג, מלווה זאת בתמונות מהיום שחפרו, מהיסודות.

עיריית ירושלים, מסרבת להגיע לשם, כדי למנוע את שלילת הזכויות של יהודים שרכשו קרקעות בטאבו.
הוא נוהג לנסוע עם הטוסטוס שלו, עם שני גלגלים ולהסתובב בשכונות אלו שנמצאות מחוץ לחומות.
איזו סכנה ביטחונית יש שם?

עיריית ירושלים, לא באמת פנתה ובאמת התכוונה לממש את צווי ההריסה במקומות אלו.

כמות הבנייה שיש שם היא בממדים עצומים ובולטת לעין.
לא צריך אפילו להגיע למבנים.
לגבי חלק מהמבנים אפשר לעמוד בצד הפנימי של החומה או של הגדר, ובמרחק 5 מטרים מעבר לגדר אפשר לראות את הבניין ולהוציא לו צו הריסה.

הבעיה בעיריית ירושלים, היא עם הבירוקרטיה בעירייה, שמנוהלת על ידי אנשי שמאל, וזה בא לידי ביטוי בהתנהלות היומיומית שלהם.

עו"ד דני לידמן, התובע העירוני, של עיריית ירושלים הגיב לטענות של אריה קינג, בדבר מימוש צו הריסה של בית המשפט העליון, על בניה בלתי חוקית של אבו סנן החמיס, על שטח בבעלות יהודית במזרח ירושלים

הוא כותב: "לאור שינוי תוואי מכשול עוטף ירושלים, שינוי עמדת משרד הביטחון הודות הסכנה הביטחונית הנשקפת מהמבנה נשוא צו ההריסה – מבנה שבנה אותו אבו סנן החמיס – וכן העובדה כי המבנה נמצא מצידו הפלסטיני"

אם בגלל העובדה שהמבנה נמצא בצידה המזרחי של העיר, צו הריסה מתבטל בירושלים, יש לנו בעיה חמורה עם ראש העיר.
כך מגיב תובע עירוני של עיריית ירושלים.
מסכים לביטול צו ההריסה, בגלל שמשרד הביטחון בנה את חומת ההפרדה.
היה צו הריסה והתובע העירוני, עו"ד דני לידמן החליט לבטל את צו ההריסה, על מבנה שנמצא בשטח המוניציפאלי של עיריית ירושלים.

כדי לראות את היקף התופעה , סיירנו בשכונות הצפוניות והמזרחיות של ירושלים.
התחנה הראשונה שלנו הייתה בעטרות .

עטרות:

עטרות הוקמה ב-1919 כמושב עובדים ששכן כ-11 קילומטר צפונית לירושלים,

אדמת עטרות נרכשה על ידי החברה להכשרת היישוב בשנת 1912 עבור קרן קיימת לישראל‏‏ מתושבי הכפרים הערביים קלנדיה, ג'דירה וביר נבאללה.

 מושב עטרות

בשנת 1914 התיישבה במקום קבוצת פועלים מבני השנייה שנקראה" קבוצת קלנדיה".
בין חברי הקבוצה, היו שמות שמאוחר יותר הפכו למפורסמים בתנועה הציוני: לוי אשכול, יעקב פת, ברל כצנלסון ומאיר רוטברג הקבוצה שמנתה כ-10 חברים בסך הכל התקשתה להחזיק בקרקע בתנאים הקשים מנשוא והתפזרה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מחשש כי חברי הקבוצה יגויסו בכפייה לצבא הטורקי.

בחודש דצמבר 1919, לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי, הגיע למקום גרעין של קבוצת עבודה. חמשת חברי הגרעין התיישבו בבית המוכתר בכפר קלנדיה והתחילו לעבד את האדמות שננטשו על ידי חברי קבוצת קלנדיה.

בשנת 1923 רכשה הקרן הקיימת לישראל 374 דונם, לצורך ביסוס והרחבת עטרות והקבוצה החליטה להתארגן במסגרת מושב עובדים בשם "עטרות" על שם חירבת עטרה הסמוכה.

בשנת 1925 רכש המושב פרות הולנדיות והקים משק חלב, שתוצרתו נמכרה בירושלים. בשנת 1927 הושלמה בניית 18 בתים לתושבים שעד לאותו זמן התגוררו במבנים ארעיים.

על פי מפקד התושבים של 1931 היו בעטרות 112 נפשות שהתגוררו ב 23 בתים. בשנת 1946 נוספו ליישוב 15 משפחות חדשות שנקראו בשם הקולקטיבי "ההתיישבות החדשה". בשנת 1948 הגיע המושב לשיאו - 48 משפחות.

ב-7 ביוני 1967 נכבש שדה התעופה הירדני על ידי טור שריון של חטיבת הראל, בראשות אורי בן ארי בדרכה לאיגוף מצפון של הביצורים הירדניים במזרח ירושלים.

עם איחוד העיר נקבעו הגבולות המוניציפאליים החדשים של ירושלים שסומנו כ"הקו הכחול".

התוואי החדש של הגבול המוניציפאלי של ירושלים נקבע על פי המלצות של ועדה צבאית וכלל שליטה על שדה התעופה בעטרות שתוכנן לשמש כשדה תעופה בינלאומי - תקווה שהתבדתה לאחר הסכמי אוסלו.

אריה קינג מרצה, ברקע מסלול ההמראה 

ומאחורי החומה- שכונת קלנדיה

כך הוארך גבולה המוניציפאלי של העיר בצורת אצבע ארוכה "אצבע עטרות", כדי לכלול את שדה התעופה ואזור תעשייה שהוקם בסמוך אליו.

לאחר כיבוש האזור במלחמת ששת הימים הוקם בסמוך אזור התעשייה עטרות, על קרקעות שנרכשו בידי יהודים, בתחילת המאה.
כיום ישנה חומת הפרדה שתוחמת את שני צידי מסלול התעופה בעטרות, כך שגבולות ירושלים, יצטמצמו לגבולות מסלול התעופה.

הקרקעות בעטרות, שייכות למשפחות שרכשו אותם, כמו גם הקרקעות של קק"ל , עליהן ניטעו עצי יער.

 יער קק"ל בקלנדיה 

למרות זאת הערבים, תושבי קלנדיה, השתלטו על יער קק"ל, ובנו במהלך בלתי חוקית, מבנים בגובה של שמונה קומות בממוצע, אף על פי שהתב"ע מתיר בניה של ארבע קומות בלבד.

חברת מג'לס אלאסכאן, שותפות איראנית- סעודית- פלסטינאית:

הערבים, לא בונים בכוונה, במקומות בהם מותר לבנות על פי היתר.
הערבים יוצרים רצף טריטוריאלי, ושולטים על קו הרכס.

כול אזור מזרח ירושלים, בקו הרכס, מבית- חנינה, תל אל פול, היא גבעת שאול ועד רמאללה, נמצאת בשליטה ערבית.
חוץ מגבעת זאב ושכונת נווה יעקב, שנבנו על קרקעות, שהופקעו מידי יהודים, אך נמצאים במדרון נמוך, מקו הרכס.

  

קו הרכס במזרח ירושלים

ראשיתה של נווה יעקב, היה בהקמתה בקיץ תרפ"ד (1924) ונקראה בראשית " כפר עברי" ע"י אנשי תנועת המזרחי הצעיר.
לאחר תקופה קצרה, שונה שמה ל"נווה יעקב", על שמו של מייסד תנועת המזרחי , הרב יעקב ריינס.

עד למאורעות תרפ"ט, התגוררו בשכונה קרוב ל-100 תושבים..
בעקבות התנכלויות של ערביי האזור, ננטשה השכונה, כמעט לחלוטין והאוכלוסייה היהודית, התמעטה בה.

מי שחושב שזה משהו שהערבים עושים כדרך אגב כי אין לו ברירה, הוא טועה.
מי שעומדת מאחורי הבנייה הזו היא חברה ישראלית, שרשומה ברשם החברות בישראל: מג'לס אלאסכאן.בין בעלי המניות של "מג'לס אל-אסכאן", עדנאן חוסני, מנהל הוואקף במזרח ירושלים.

בשנת 2008 סגר המשרד לביטחון פנים את משרדי החברה בירושלים, בשל החשד כי היא זרוע ביצועית של הרשות הפלסטינית.
בין התורמים לחברת "מג'לס אל-אסכאן", הקרן הסעודית לסיוע לעם הפלסטיני, שהוגדרה בשנת 2008 כ"התאחדות בלתי מותרת" על ידי שר הביטחון אהוד ברק.
מי שהולך במזרח ירושלים,יכול לראות את השלטים שלהם.כלומר, לא צריך להיות בלש-גשש או שב"כניק.

שלט על בניין במזרח ירושלים של חברת "מג'לס אל-אסכאן"

על הבתים מופיע, מי עומד מאחורי הבנייה הבלתי חוקית הזו: הרב הסעודית, קרן איראנית והבנק הערבי.איסור בעלות של הסעודים ואיראנית, על חברות ישראליות הוצאה בשנת 2002 בצו של שר הביטחון.
מה ממשלת ישראל עושה? כלום.

אלה כספים שמגיעים ממדינות אויב, ולא עושים כלום.
מי שחושב, שאפשר להגיד: "הכל מעבר לחומה, ובגלל זה ככה זה נגמר" טועה...

מכירת אדמות יהודים בבית חנינא, לערבים.

בשנת 1937 רכש גואל הקרקעות ד"ר נחום הוניג (בנאלי ז"ל) מעל ל-61 דונם, בגבעת שאול המקראית, היום בית חנינא (צפון ירושלים).

בשנת 1967 תרם הוניג את הקרקע לאוניברסיטה העברית, בתנאי (כך נרשם בהערה בטאבו) שעל קרקעות אלו, האוניברסיטה תבנה מעונות לסטודנטים שלה.

המטרה הנעלה זיכתה את הוניג מפטור ממסים בעת ביצוע ה"מכר ללא תמורה" וגם האוניברסיטה זכתה לפטור.
ביולי 2004 חתמה האוניברסיטה על הסכם מכר עם חברת "מג'לס אל-אסכאן",

 בתים בבעלות יהודית בבית חנניה

גם אם נקבל את טענת האוניברסיטה שבעת המכירה לא היה בידיהם המידע הרלוונטי, על חברת "מג'לס אל-אסכאן", תמוה כיצד נמכרה האדמה בעבור נזיד עדשים?

אריה קינג, מהקרן לאדמות ישראל היה בשנים הרלוונטיות איש עמותת אלעד (עיר דוד).

אריה, בשם אלעד הציע עבור כל השטח 3.5 מיליון דולר.האוניברסיטה, סירבה להצעה שלו והשטח נמכר תמורת 1.1 מיליון דולר.

אריה קינג בהרצאה בבית חנניה

באותם ימים פנה לאוניברסיטה, מאיר עזרי, שותפו של הוניג בבקשה לרכוש שישה דונם צמודים לקרקע שלו, תמורת 600 אלף דולר.
האוניברסיטה סירבה להצעה שלו.

בפס"ד שניתן ע"י סגן נשיא בימ"ש השלום בירושלים, השופט שמעוני,לפני כשנה בעניינה של אחת החלקות שנמכרה למג'לס, כתב כי לאור העובדה שבנסח הטאבו ישנה הערה שמציינת שקרקעות הוניג נתרמו לאוניברסיטה למטרת, הקמתם של מעונות לסטודנטים, הרי שיש ספק בעניין תקפותה של העסקה בין האוניברסיטה למג'לס.

ב 2011 עתרה האוניברסיטה העברית כנגד עיריית ירושלים, וביקשה לקבל פטור מתשלומי מסים עבור קרקעות שהיא מכרה למג'לס.

תשלומי המסים נובעים מכך שעשרות דונמים של האוניברסיטה עברו שינויי ייעוד וחל עליהם היטל השבחה, שכן ניתן לבנות על האדמות שהעניק הוניג לאוניברסיטה כ700 יחידות דיור לפי תב"ע מאושר של עיריית ירושלים.

האוניברסיטה הגישה עתירה מנהלית לבימ"ש המחוזי בירושלים בדרישה שיורה לעיריית ירושלים להעניק לה פטור ממסים לצורך רישום אדמות הוניג ע"ש חברת מג'לס.

השופטת נאוה בן אור דחתה את עתירת האוניברסיטה וקבעה כי העירייה אינה מוסמכת לוותר על תשלומי המסים וכי הוויתור על תשלום המסים במהלך העברת הבעלות על הקרקע מד"ר הוניג לאוניברסיטה לפני כארבעים שנה, היה בלתי חוקי.

בינתיים, אותר אחיו של התורם , ד"ר נחום הוניג, שמשמש בתפקיד כמסייע בגיוס כספים לאוניברסיטה העברית .

בשיחה עימו נודע כי האוניברסיטה סיפקה לו מידע מוטעה בנוגע, לקרקעות שאחיו תרם לאוניברסיטה, נקל לשער את הסיבות לכך...

שטחים בבעלות יהודית בשכונת בית חנניה

העסקה לא הושלמה כיוון שהאוניברסיטה לא שילמו על מס שבח ומסים לממשלה, הקרקעות נשארו בבעלות שותפו לעסקה מאיר עזרי.

כול אחד מהדיירים, שהשתלטו על הקרקע שבבעלותו בצורה בלתי חוקית, היה חייב למאיר עזרי מיליון וחצי ש"ח, דמי שכירות שנפסקו לטובתו בבית המשפט.

מאיר עזרי , מחל להם על החוב
תמורת פינוים מהשטח.

אריה קינג, הצליח לפנות את הדיירים מאחד הדירות בבית חנינה, ללא הוצל"פ וללא שוטרים, בסיוע של עוזרים ומובילים...
כ60% מהשטח בבית חנינה , שייך למאיר עזרי, עליו ניתן לבנות כ-700 יחידות דיור.

יהודי מתפלל בביתו שבשכונת בית-חנניה- החזרת עטרה ליושנה

בבית חנינה ישנם גם אדמות של יהודים, שנמצאים בשליטת האפוטרופוס הממשלתי והערבים, משתלטים עליו, באין מפריע.

בניה בלתי חוקית בענתא

על קרקע שבבעלות יהודים שבתוך החומה, לפני שהייתה חומה, בנו ערבים מענתא שבעה יחידות דיור לא חוקיות.

אריה קינג פנה בשנים: 2002 ,2003 ,2004, עם עו"ד גבאי, עו"ד של בעל הקרקע, לעירייה בנוגע לבנייה הבלתי חוקית.
במשך שש שנים עיריית ירושלים לא העיזה להגיע לשם.

תנחשו מה קרה ביום שאריה קינג וחבריו הגיעו לשטח ונכנסו לאחד המבנים?

נקודת המעבר אל השכונות במזרח ירושלים שאסורות לכניסה ליהודים

ציטוט מדבריו של יוסי מרום, פקח עיריית ירושלים, על האירועים באוגוסט 2008: "אני הגעתי למקום הזה לפי מה שמשטרת ישראל וצה"ל הובילו אותי.

הם נתנו לי סיוע לגשת למקום הזה, ולא נתנו לי סיוע לגשת למקומות אחרים".

מה קרה באוגוסט 2008?

האם פקחי העירייה, פינו את הערבים?
מי שהיה בתוך הבית היו יהודים, (אריה קינג וחבריו)
פתאום אפשר להגיע לשם.....

עיריית ירושלים נוהגת במדיניות של אפרטהייד-אפליה כנגד יהודים, והמשטרה משתמשת בזה.
המשטרה קוראת לפקחי העירייה לאכוף את החוק נגד יהודים, שיש להם בית קומתי אחד שקיים כבר שש שנים, כאשר מסביב יש בתים עם 8-14 קומות.

לשם, פקח העירייה, יוסי מרום לא יכול היה להגיע. למה?

בחקירה נגדית מעל דוכן העדים במהלך משפט, של מפקד מרחב עציון במשטרת ירושלים ב2012- נסים אדרי,

אריה קינג, שאל אותו: "האם זה נכון שאתם הפניתם אותו רק לשם?",

ניסים אדרי השיב: "מבחינתי, כל מי שרוצה להגיע, בכל זמן נתון, לפי הערכת מצב על מה שקורה בשטח, משטרת ישראל, מג"ב עוטף ירושלים, נותנת סיוע מלא ולא מובילה את המפקח לבית ספציפי.

כפי שאמרתי, אנחנו לא מובילים, אלא מלווים ומסייעים".

כאשר פקחי עיריית ירושלים באמת מבקשים, המשטרה נותנת.

אריה נעצר ע"י המשטרה, בטענה שהוא נמצא במקום, שהגישה של יהודים אליו אסורה.
שתי מצלמות נסתרות שהציב אריה קינג במקום, אחד בתוך הבית ושנייה מחוצה לו, בידי צלם שצילם, מתעדים את שוטרי מג"ב, בסיוע עם תושבי הערביים של השכונה, עוקרים 22 עצים שאריה וחבריו שתלו במקום ושורפים את המבנה.

בימים אלו, אריה קינג, תובע את המשטרה בסכום של 500 אלף ₪ בגין הנזקים במקום.
יש פה מסקנה מתבקשת: כוחות החוק משתמשים בסנכרון בין המשטרה לעירייה, כדי לפעול נגד יהודים.

הר הזיתים

מי שחושב שזה קורה רק באזורים שנמצאים מעברו השני של חומת ההפרדה, יכול להיות מופתע בהמשך..

בהר הזיתים ישנם מאבקי שליטה בין הערבים ליהודים .

קרן האופל- בנקודה הדרום מזרחית של החומה

בשנת 2004, פנה אל אריה קינג, מדריך תיירים ממזרח ירושלים, שסיפר לו על כך שערבים קוברים את מתיהם בגן הלאומי שבפינה הדרום מזרחית, של הר הבית, במקום שנקרא, קרן העופל.

להפתעתו התברר לו שאכן נכונים הדברים.

כשפנה למפקד נקודת המשטרה בעיר העתיקה בקישלה, הוא פגש במשרד את ניסו שחם, מפקד תחנת המשטרה, שהתייחס לתלונתו בזלזול ולא רצה לטפל בתלונתו כלל.

גם פקחי רשות הגנים הלאומיים שהגיעו לאזור קרן העופל, סולקו ע"י המשטרה.
כשעיריית ירושלים הוציאה צו הריסה מנהלי לשני אתרי קבורה במקום, הם לא בוצעו, היות והמשטרה לא אפשרה את ביצועם.

אריה קינג רצה לברר מי אחראי על הקבורה במקום, לכן שלח איש קש ערבי ובידו כסף, לצורך רכישת שלוש חלקות קבורה.

קבורה ערבית בקרן האופל

הערבי יצר קשר, עם אדם בשם לוטפי סיאם (אבו ג'מיל), מי שהיה המוכתר של כפר סילואן הסמוך שהזמינו לפגישה בקישלה, בתוך תחנת המשטרה.

הוא הגיע לשם עם מצלמה נסתרת וצילם את הפגישה כשהוא נפגש איתו במשרד שעוסק בענייני מזרח ירושלים.

השליח של אריה קינג, שילם 2,500 שקלים לכול חלקה ובסך הכול 4,500 שקלים, לשלושה אתרי קבורה.
על תחנת משטרה זו היה אחראי באותם ימים, ניסו שחם.

אריה קינג, פנה לבג"ץ בנוכחות נשיא העליון, השופט אהרון ברקהמדינה טענה כי המצב הפוליטי, לא מאפשר להם למנוע את המשך הקבורה במקום.
המדינה השיבה שהיא תמנע קבורה חדשה במקום, אבל לא תסיר קברים קיימים.

ניסו שחם

באוגוסט 2005 הגיש "הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית" עתירה נוספת לבג"ץ נגד תופעת הקבורה בקרן העופל.

בין העותרים היו הסופרים א.ב יהושע ויזהר סמילנסקי, פרופ' אבי רביצקי, הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון, ראשי המוסד לשעבר צבי זמיר ויצחק חופי, וארכאולוגים בכירים.
בג"ץ מצידו הוציא צו על תנאי נגד הממשלה ודרש ממנה שתמנע את המשך הקבורה במקום.

במשך כול תקופת ממשלת אולמרט, נשמר הפיקוח על מניעת קבורת ערבים בקרן האופל.

בשנת 2009, בנימין נתניהו , נבחר לכהונתו השנייה .
עם תחילת כהונתו, נתניהו מינה את ניצב ניסו שחם, למפקד מרחב ירושלם.
לדברי אריה קינג, עם מינויו של ניצב ניסו שחם לתפקידו, החלה להתחדש מסעות ההלוויות והקבורה של הערבים בקרן העופל...

פנייתו החוזרת של אריה קינג, לבג"ץ נדונה בימים אלו ....

קבר מנחם בגין בהר הזיתים

כולנו מכירים את הר הזיתים.

מי שמבקר את הקבר של מנחם בגין, מוזמן גם לבקר בנכס שנבנה בגודל של 217 מטר, באופן לא חוקי.
זהו שטח שתב"ע ע.מ 9 מגדיר אותו כשטח לבית קברות יהודי.

 המסגד הכחול בצמוד לקברו של מנחם בגין ז"ל

התלונה על בניה בלתי חוקית של מסגד בהר הזיתים, הוגשה כבר ב-2010, כשרק התחילו לחפור ולעקור את העצים.

רק ב-21 ליוני 2011 העז מהנדס העיר להוציא צו הפסקת עבודה ואישור שימוש.
הערבים, כמובן 'מצפצפים' על המסמכים.
עד היום הזה, העבודות באתר ממשיכות להרחיב את המבנה.

התשובה של המשטרה הייתה שזה רק הרחבת מבנה שירותים.והעירייה כמובן לא מעוניינת להגיב.

שכונת מעלה הזיתים, מעל הר הזיתים

ניתן להסביר את המצב בירושלים, דרך עדותו של אריה סוחולובסקי, בעל קרקעות שרכש במזרח ירושלים, שמספר לועדת הפנים והגנת הסביבה בתאריך 09/01/2012:

" אני מייצג מספר בעלי קרקעות, שיש להם קרקעות מעבר לגדר ההפרדה.

אני רוצה לומר, שאין אכיפה של החוק שם.אין דין ואין דין שם.
זה כבר 14 שנים עומד שם. פלשו לשם אנשים, בנו בתים רווי מידות: בתי קומות ווילות על 10 דונם.פנינו פעמיים לבג"צ, פעם לסיוע המשטרה,פעם נגד שר הביטחון ושר הפנים ויתר השרים.

לבג"צ הגיעו כל הנציגים ואמרו: "אין נוהל לתיאום פעולה".כל רשות מפילה את הדבר על השנייה.עיריית ירושלים על הוועדה המחוזית.

הוועדה המחוזית אומרת: זאת אחריות עיריית ירושלים, אחריות המשטרה, אחריות צה"ל, אחריות מחוז ש"י.אין אכיפה של החוק ואני מכיר זאת ממקרה פרטי.

התחושה של האזרח היא מאוד קשה.

אני רוצה להעביר את זה לחברי הוועדה.
אם אני אקים פרגולה בתל אביב, בשנייה הראשונה יצלמו את זה וביום השני היא כבר תהיה הרוסה. 

פה עומדים בתים שלמים.יש לי את הבג"צים, ואני אתן לכם אותם."

זה דבר חמור ביותר שבבירת ישראל אין ריבונות ויש הפקרות.הדבר הזה צריך שינוי, לטובת כל האזרחים.זה לא לרעת האזרחים שיש שלטון.

נסכם בדברי חכמנו: "לולא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלאו".

זה המצב שבאזורים מסוימים מעבר לחומה, ישנה פעילות עבריינית, ענפה, של סמים ויריות.

מחנה פליטים קלנדיה נחשב לאחד המקומות, שמערב פרוע קטן לידו.

.

מקורות:

1. המרחב המטרופולין של ירושלים / אברהם שבות

2. YNET- מחזירים עטרה ליושנה- המושב שחרב ושב

3. DAYNEWS- מכירת שטח של האוניברסיטה העברית לחברה פלסטינית

4. פסיקה- האוניברסיטה עברית כנגד עיריית ירושלים 

5. ויקפדיה- הקישלה

6. ערוץ 7- הובטח סוף לקבורה ערבית צמוד להר הבית. אז מה ?

7. פרוטוקול מישיבת הפנים ואיכות הסביבה בכנסת- היעדר האכיפה בתחום הפלישה והבנייה בירושלים

8. תמונות- שצילמו אנשי העמותה "צעד ימינה" שארגנו את הסיור