הפרדוקס במאבק לגירוש המסתננים לאפריקה

פרופסור מילטון פרידמן, זוכה פרס נובל לכלכלה התייחס כבר אי שם בשנות ה-80 לנושא המסתננים שחודרים לארה"ב ממקסיקו..

פרידמן פותח את נאומו בכך שתמיד שעשע אותו הפרדוקס, לפיו:
לפני 1914, הזכות להגר לארה"ב היה לגמרי חינם לכלל אזרחי העולם.
כול אחד יכול היה לעלות על סירה ולנחות על חופי אליס איילנד והיה הופך מיד למהגר בארה"ב.
האם זה היה דבר גרוע או טוב?
תתקשו למצוא אדם בארה"ב שיאמר לכם שזה היה מהלך גרוע לארה"ב..

אבל אם אשאל את אותה השאלה כיום, האם כדי לאפשר הגירה חופשית לארה"ב בימים אלו, כולם ינידו בשלילה "הו לא, מה פתאום... אנחנו לא יכולים להרשות זאת בשום פנים ואופן..."
"זה היה מציף אותנו במהגרים מהודו וזה היה הסוף שלנו, זה יפגע ברמת החיים שלנו" ועוד כהנה וכהנה סיבות...

מה הסיבות?
איך אנשים יכולים להיות כול כך לא עקביים?
למה הגירה חופשית הייתה טובה לפני 1914 ורעה לארה"ב כיום?
ישנה דעה שטוענת שהגירה חופשית כפי שהייתה נהוגה לפני שנת 1914, אינה יכולה להתקיים כיום. למה לא?

הסיבה היא שיש הבדל בין הגירה למציאת מקום עבודה לבין הגירה לצורך ניצול מדיניות רווחה, כדי לקבל שירותים סוציאליים בחינם כשלא ניתן לקבל את שניהם באותו הזמן, במדינה שבה כול אזרח הבטיח לעצמו מינימום הכנסה בין אם הוא עובד ובין אם אינו עובד, בין אם הוא מייצר או לא מייצר תוצרת.

אם ישנה הגירה כפי שהייתה לפני 1914 בארה"ב, כולם נהנו ממנה: האזרחים שהתגוררו בארה"ב נהנו מההגירה וגם המהגרים נהנו, מפני שאף מהגר לא נדד לארה"ב בלי שיחשוב שהוא יוכל לעשות דברים טובים יותר בארה"ב, בלי שיספק משאבים נוספים וחדשים לאזרחי ארה"ב שכבר התגוררו במדינה, כך שיביא תועלת לכולם.

מצד שני אם אתה מגיע למדינה בא אתה מיד מתחלק בסיר הבשר, אם האזרחים שכבר חיים בארה"ב, אתה הופך את ההגירה החופשית לירידה ברמת חייהם של אזרחי ארה"ב.
הדוגמה הבולטת היא ההגירה הבלתי חוקית של מקסיקנים לארה"ב ממקסיקו.

ההגירה של המקסיקנים, היא דבר טוב לתושבי ארה"ב ודבר טוב למהגרים עצמם, אבל זה טוב כול עוד הוא *לא חוקי* .
זהו פרדוכס גדול שכדאי לחשוב עליו!

כשההגירה של המקסיקנים לארה"ב מתנהלת בצורה חוקית היא אינה טובה לארה"ב, משום שבהגירה לא חוקית, הם אינם זכאים לשירותי רווחה ואין להם זכויות לקבל ביטוח לאומי ולכול שאר הזכויות שאזרחי ארה"ב מקבלים דרך הכיס של האזרח האמריקני, שמממן אותם מכיסו.
והם יהיו עובדים טובים יותר.

דבר מעניין בהגירה בלתי חוקית, היא לראות כיצד החופש של האזרח מתחבר עם רווחה והסדרים ממשלתיים עבור המהגרים

ובהתייחסות למאבק על גרוש המסתננים אצלנו, ניתן לראות התאמה לדבריו של פרופסור תומס פרידמן: המאבק הוא למעשה, אם יקבלו תושבות קבע ואתם יקבלו את התנאים הסוציאליים להם הם זכאים, או שיגורשו מכאן לארצם.
אני מניח שלא היה כלל מתקיים איזו שהיא מחאה במידה ולא היו זכאים לכול סיוע מהמדינה, אני יכול להמר שהם כלל לא היו חשבים מדינתנו והיו מעדיפים לדלג לגרמניה....

מאבק הגז חלק ג' - הלוביסטים

(למעוניינים לקרוא את החלק הקודם - חלק ב', הקליקו כאן)

החברה הגדולה שמחזיקה במרבית מאגרי הגז הגדולים שהתגלו מול חופי תל אביב, היא חברה אמריקנית בשם "נובל אנרג'י".
בשנת 1980 נרשמו ניירות הערך שלה למסחר ב-וול סטריט.

אחד מבעלי המניות שלה הם מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי .

על פי הצהרת ההון של קרי מ־2013, הוא מחזיק במניית נובל אנרג'י - כמו גם במניות רבות אחרות - בהחזקה ישירה ולא באמצעות נאמנות עיוורת. עם כניסתו לתפקיד ב-2013 העביר קרי על פי מסמכים רשמיים חלק מהמניות לנאמנות אולם מניית נובל אנרג’י איננה נמצאת ברשימה זו.
נבחרי הציבור בארה"ב מורשים לנהל את תיק ההשקעות שלהם תחת מגבלות מסוימות שנועדו למנוע סחר במניות על פי מידע פנים.

לוביסט נוסף של חברת נובל, שנוהג לפקוד את ארצנו הקטנטונת, הוא נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון .

חברת נובל שכרה לוביסטים אמריקאים, ביניהם הנשיא לשעבר ביל קלינטון, ששלח מכתבים וניהל שיחות כדי לפרק את ועדת ששינסקי ולעצור את חוק המיסוי.

הקרן לישראל חדשה, היא עמותה הרשומה בארה"ב, שבה חברים משקיעים ותורמים והיא נמצאת בשליטת הממשל האמריקני שאף מממן אותה ומשתשמש בה לצורך האינטרסים שלה.

הקרן לישראל חדשה, החלה לפעול בארץ ב-1980 ומאז היא שולטת בעשרות עמותות דרך הזרוע הביצועית שלה בארץ, שנקראת "קרן שתיל" כמו: "בצלם", "שלום עכשיו", "שוברים שתיקה", "עמותת לתת", עמותות למען האתיופים, עמותות עזרה למסתננים, "הכוח לעובד" ועוד.....

קישור לדו"חות הכספיים של הקרן לישראל חדשה: כאן.

הקרן לישראל חדשה, שולטת כיום במגוון תחומים שמשפיעים עלינו ביום יום, בין השאר על בית המשפט העליון, היא מממנת כמה מפלגות בכנסת שאת חלקם סייעה להקים ובאחרים היא רק תומכת כמו "התנועה", "חד"ש",  "יש עתיד" וכו'...

היא בעלת השפעה בכול מוקדי הרגולציות הממשלתיות בארץ, במוסדות החינוך, משטרת ישראל, הצבא ועוד... 

אחד מהפעולות המפורסמות שלה בארץ, היא מיזם "המחאה החברתית" שהתרחשה במהלך 2011.

מי שמעוניין להרחיב על כך, מוזמן להקליק ללינק כאן.

מזכיר המדינה ג'ון קרי, משתף פעולה עם הקרן לישראל חדשה ואף משפיע על  פעילותה בארץ.

זאת ניתן ללמוד מהפירסום באתר של חבר הקונגרס לשעבר, אלן ווסט.

באתר פורסם שג'ון קרי נפגש עם  שר החוץ האיראני מוחמד זריף לארוחה מיוחדת בפנטהאוז במנהטן, בארגונו של ג'ורג' סורוס, יהודי אמיד מאוד, הנמנה על תומכיה הגדולים ביותר של הקרן החדשה לישראל. 

קרי פגש גם את בנו של זריף, השושבין של נאהיד, שנשוי לבתו של ג'ון קרי.

אחת השותפות במאגרי הגז של נובל אנרג'י, היא חברת דלק, שאף היא תורמת לעמותות של הקרן לישראל חדשה דרך "קרן דלק", כמו עמותת "או ירוק", שהיא ארגון הלובינג הכי גדול של איגוד חברות הדלק והרכב בארץ, ארגוני סביבה כמו ארגון מגמה ירוקה שנחשב לאחד היותר רדיקליים בתנועה הסביבתית וארגוני חינוך שנמצאים בשליטת הקרן לישראל חדשה.

תרומת הממשל האמריקני לקרן- מחלקת המדינה

הקשרים בין חברות הדלק לגל המחאה נגדם, דורשים הבהרה.

"מטרות מועדפות על ידי עסקים: כאמור, עסק ייכנס לשיתוף פעולה עם ארגון לשינוי חברתי במידה ויגיע למסקנה כי יוכל להרוויח ממנו, או לפחות אם יחליט שזה לא יזיק לו. לפי המחקר שנערך מטעם שתי"ל על המעורבות החברתית של העסקים בארץ עולה כי עסק לא ירצה להתחבר עם נושא שיכול להזיק לו באופן מוחשי בפעילותו העסקית." (מתוך הספר "עסקים כשותפים בקהילה" בהוצאת "שתי"ל – שירותי יעוץ ותמיכה לארגונים לשינוי חברתי, מיסודה של הקרן החדשה לישראל, מחלקת פיתוח משאבים". הבאה לדפוס – חנן כהן, רולי רוזן.)

כלומר, לפי המחקר של שתיל עצמה, אנשי העסקים שחוברים לקרן החדשה לישראל ומממנים אותה (חברות הגז לדוגמה,  מקדמים את האינטרסים שלהם על חשבון כלל הציבור) לא היו עושים זאת אם הקרן לא הייתה מקדמת את האינטרסים שלהם.

כך למשל המאבק של התנועות החברתיות נגד ייצוא הגז והקמת וועדת צמח, הובילו את שותפות מאגרי הגז: נובל אנרג'י וחברת דלק להפוך למונופול בהספקת הגז לארץ משום שוועדת צמח חייבה בהתאם לדרישת חברות הגז להותיר בארץ 50% מתגליות הגז מול חופי ישראל.

ניתן לראות זאת אחרת: התנועות חברתיות שהפגינו נגד ייצוא הגז שהתגלה מול חופי ישראל לחו"ל, בסיוע מסקנות וועדת צמח, חייבו את מדינת ישראל לרכוש את הגז רק מחברות נובל אנרג'י ודלק ולא מחברות גז אחרות, שמחזיקות במאגרים מול חופי מצרים או מול חופי קפריסין.

כך או אחרת, בסוף 2014 פנה מזכיר המדינה, ג'ון קרי לראש הממשלה בנימין נתניהו ודרש מממנו יציבות רגולטורית בנושא הגז.

דוברות מחלקת המדינה האמריקאית דיווחה, שנערך סבב פגישות בין נציג מחלקת המדינה עמוס הוכשטיין לבין שר האנרגיה סילבן שלום ויו"ר המועצה הלאומית לכלכלה יוג'ין קנדל, כדי להבהיר את משמעות עצירת קידוחי הגז בישראל.

יגאל לנדאו, מנכ"ל רציו ברשת ב': "חסרה יציבות רגולטורית"

בתגובה לפנייתו של מזכיר הממשל האמריקני, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו הקים צוות ייעודי לפתרון סוגיית הבעלות על מאגרי הגז.

הצוות נקרא "פורום קנדל" על שם יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה יוג'ין קנדל שעמד בראשו, בו השתתפו אנשי המועצה הלאומית לכלכלה, משרד המשפטים (שייוצג ע"י המשנה ליועמ"ש אבי ליכט), משרד האוצר ומשרד האנרגיה והמים.

מאבק הגז חלק ב' - וועדת צמח

(למעוניינים לקרוא את החלק הקודם הקליקו כאן.)

בעקבות גילוי של מאגרי גז טבעי גדולים בים, מול חופי ישראל, התעורר לחץ ציבורי מצד ארגונים סוציאליסטים לבחון ולהגדיר בכל הנוגע לפיתוח עתידי של משק הגז הטבעי בישראל ועל כן החליט ראש הממשלה באוקטובר 2011 על הקמת וועדת צמח.

אחד היעדים המרכזיים של הוועדה היה להגדיר את המדיניות הרצויה לשמירת עתודות לאספקת התצרוכת המקומית, אל מול האפשרות לייצוא הגז.

התקשורת געשה, קראה להותיר יותר מ-70% מהגז הטבעי לטובת הצריכה של מדינת ישראל בעתיד.

ורק חלק קטן להותיר ליצוא לטובת פיתוח המאגרים.

כשנתניהו קרא לייצא עד 40% מתצרוכת הגז, מאות פעילי שמאל חסמו כבישים והפגינו כנגד הממשלה.

הפגנות אלו על אף שהיו קטנות וחסרות משמעות (200 מפגינים לכול היותר), זכו להד ענק בכלי התקשורת, משמע היה זה "העם כנגד הממשלה".

במשך חודשים ארוכים הפגינו מאות פעילים כמעט מידי שבוע מול בתיהם של שר האוצר יאיר לפיד ושר האנרגיה סילבן שלום ואף קיימו הפגנה סוערת מול ביתו של איש העסקים יצחק תשובה בנתניה, בדרישה שלא לאפשר את יצוא הגז הטבעי ובשלב ראשון לוודא כי אזרחי המדינה הם אלו שירוויחו מקידוחי הגז ולא בעלי ההון והטייקונים, בעלי השליטה באתרי הקידוח.

למרות כול ההפגנות והרעש התקשורתי כנגד ייצוא הגז הטבעי, חברת דלק כמו שאר חברות הגז, קיבלו הוראה מראשיהם לא להגיב ולשמור על שתיקה.

כך נאמר לי כשפיניתי בשאלה לראשי חברת דלק אנרגיה, נאמר לי כי תשובה העביר הוראה לכלל הדרגים להתעלם מההפגנות נגדם ולא להפעיל שום לחץ כנגד ההפגנות .

חברות בעלי אינטרסים יצאו כנגד ייצוא הגז, כמו למשל חברת דור כימיקלים בעלת מפעלים שמסבים גז טבעי לצריכה ביתית.

דור, שנשלטה באותם שנים ע"י משפחת דנקנר, פנתה לממשלה ולרשות ההגבלים העסקיים בדרישה להגביל יצוא גז טבעי ולשריין גז זול לתעשייה הפטרוכימית בישראל.

שכן במקרה שלא יתאפשר ייצוא גז לחו"ל, חברת דור תוכל להיות בעלת מונופול בהספקת גז טיבעי לחו"ל וגם לשוק המקומי שיחפש דרכים לשימוש בכמות כה גבוהה שלגז.

היא אף טענה ש"שותפות תמר מסרבת לנהל אתנו משא ומתן למכירת גז".

מסקנות הוועדה פורסמו באוגוסט 2012. 
עשרה חודשים לאחר שסיימה את עבודתה, פרסמה הוועדה את הפרוטוקולים של דיוניה.

גולת הכותרת בפרוטוקולים הייתה הדיון שהתפתח סביב מכסות יצוא הגז ושריונו לטובת המשק.

כך, התגלה כי בעוד שחברות הגז עצמן אמרו כי יזדקקו לכמות גז מינימלית של 300–350 מיליארד מ"ק ‏(BCM‏) כדי לממן תשתית ליצוא (30% ממאגרי הגז), המליצה לבסוף ועדת צמח בדו"ח הסופי שפרסמה על יצוא של עד 500 BCM, לעומת שריון של 450 BCM בלבד לצורכי המשק.

כלומר ייצוא של 40% ממאגרי הגז הטבעי.

אין שום הגיון לחברות הגז והנפט, להיכנס להרפתקאות של הנזלה ולהשקעות של עשרות מיליארדים, כשהם יכולים למכור את הגז למדינת ישראל, במחיר של 5.5$ ליחידת חום.המחיר בפי הבאר במצב של יצוא לא שונה, כולם מדברים על לקבל 12 דולר מהיפנים אבל להנזיל ולהוביל לשם עולה כמעט את כל ההפרש.זוהי עוד ראיה שיצוא הגז הוא הכרח ולא בחירה של היזמים.

הלוואי שהיה מי שיקנה גז בישראל בעתיד הנראה לעין, אבל אין.

הטענה להשארת הגז לדורות הבאים בבטן האדמה היא מעשה אבסורדי, שכן אם ניתן להשאיר לדורות הבאים הרבה יותר כסף בבנק, מאשר להשאיר להם ערך באדמה, אז למה לא?
משמעות דחיית הייצוא למשק היא אבדן של עשרות מיליארדי דולרים.

את מאגר לווייתן  לא ניתן לפתח ללא ייצוא של הגז.

הממשלה החליטה להגדיל את כמות הגז הטבעי למשק הישראלי ל-540 BCM (מטר מעוקב), כך ש-60% מהמאגרים יישארו בישראל והשאר ימכרו ללקוחות זרים.

17 שרים הצביעו בעד ושלושה התנגדו - עמיר פרץ, יעל גרמן וגלעד ארדן.

ארדן הביע תמיכה בשמירת 600 BCM לתעשייה המקומית ודרש לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר.

מה שקרה בפועל הוא שהממשלה לא אפשרה ייצוא של כול תגליות הגז לפי שיקול בעלי חברות הגז ובכך היא בעצם אוטומטית הורידה את האלטרנטיבה היותר רווחית לציבור, שכן היא העלתה את כמות הגז שמופנה לפה והורידה את המחיר שלו.

יצוא הגז לחו"ל, צפוי להכניס לקופת המדינה, כ-300 מיליארד ₪ מ תמלוגים ומסים בשווי מיליארדי שקלים.

בעצם הממשלה וויתרה על ההכנסות שלה ומסבסדת את הגז לתעשייה ולא ברור לי למה.

אם אנחנו רוצים לסבסד תעשייה מסוימת, אז למה שלא  תסבסד אותה ישירות?

למה צריכים לסבסד אותה דרך גז?

במאגרי הגז נכון להיום, כולל התגליות 'תמר', 'תנין' ו'לוויתן', יש כ-760 מיליארד מטר מעוקב (BCM) של גז. זאת בעוד שצריכתה של מדינת ישראל, מסתכמת בכ-5 מיליארד מטר מעוקב בלבד.

לשם השוואה, במדינות כמו גרמניה ובריטניה צריכת הגז הטבעי מתקרבת לכ-100 מליארד מטר מעוקב, ובהולנד, צרפת ואוקראינה לכ-50.

הצרכנית הגדולה ביותר של גז טבעי בישראל היא לא אחרת מחברת החשמל, הצורכת כ-90% מתצרוכת הגז הלאומית.

חברת החשמל חויבה ע"י המשרד להגנת הסביבה, אליה היא כפופה, להפחית פליטות גז החממה עד ליום 1 לינואר 2018.
חברת החשמל בחרה ליישם את ההפחתה ע"י הסבת הטורבינות לשרפת גז טבעי  ואף קיבלה היתר פליטה לאוויר לתכנית זו.

כאשר ממשלת ישראל מחייבת בחוק את חברות הגז להותיר כמות מעל ומעבר לתצרוכת של מדינת ישראל לשימוש מקומי, היא למעשה מקבעת את החברות ששולטות במאגרים, כמונופול שמספק בלעדית למדינת ישראל את תצרוכת הגז שלה.

אין טעם למדינה לרכוש גז ממאגרי הגז שהתגלו בקפריסין או במצרים, כשיש גז שהמדינה התחייבה לצרוך לפי וועדת צמח מהמאגרים שהתגלו מול חופי הים, ב"לוויתן", "תמר" ושאר המאגרים.

למעשה הזוכים מחקיקת חוק ועדת צמח הם חברות הגז, שבמקום להשקיעה מיליארדים בייצוא לחו"ל ותחרות מול חברות אחרות בעולם, שאף באחרונה סייעו בהורדת המחירים, מה שהפך לפחות כדאי לחברות הגז, באה ממשלת ישראל שמסתייעת בהפגנות הירוקים וארגוני הסביבה שדורשות ואף נענות לדרישתם, לחייב את ממשלת ישראל לרכוש באופן בלעדי את הגז ממאגרי הגז תמר וליוויתן.

לאור זאת ניתן להבין את שתיקתו של תשובה וחברות הגז מול הפגנות הירוקים שהתנהלו מול ביתו.

לא אופתע אם יתברר שחברת דלק ונובל אף תרמו לארגונים אלו וסייעו להם בהפגנות כנגד ייצוא הגז לחו"ל.

אותם ארגונים שדרשו אף יותר מכך, שהאחוזים יהיו גבוהים יותר, מתלוננים כיום שחברות הגז הפכו למונופול צרכני, האין אבסורד יותר מזה?

יתירה מזאת, חברת החשמל שהממשלה כפתה עליה, דרך המשרד להגנת הסביבה, להסב את תחנות הכוח שלה לגז עם תאריכי יעד, כשהרכישה צריכה להיעשות מול הספקיות, שוועדת צמח החליטה שיספקו את התצרוכת שלהם לישראל, לא יכלה לנהל משא ומתן מול חברות הגז.

למעשה הממשלה שלחה את חברת החשמל לנהל את המשא ומתן לרכישת הגז מחברות הגז כשידיה כבולות.

לאור זאת ניתן להבין למה מחיר הגז שסופק לחברת החשמל היה גבוהה משמעותית ביחס למדינות אחרות ולמה מחיר החשמל של הצרכנים עלה.

החברה לישראל שבשליטת משפחת עופר, שהייתה בעלת מונופול מטעם המדינה להספקת פחם לחברת החשמל, יצאה במחאה כנגד מה שכנתה בשם "מונופול הגז", שגם לפגיעה ברווחיה.
זה לא הפריעה לאנשי המחאה להציג זאת כחלק ממה שמוגדר כ"תובנה צרכנית" של מנהיגי ציבור. 

ואם בחברה לישראל, אחד הגופים הכלכלים הכי כוחניים בישראל פחדו לדבר, כי פחדו שיסגרו להם את השיבר של הגז, אתם כבר מבינים הכל.

— kereneubach (@kereneubach) May 31, 2016

זה קורה כשארגונים בעלי אינטרסים כלכליים כמו הקרן לישראל חדשה, רותמת ארגונים "חברתיים" שאותם הם ממנים, כמו "אדם טבע ודין", "מגמה ירוקה" "התנועה לאיכות השלטון" ועוד..

ארגונים אלו משתפים פעולה עם חברות הגז ובעלים ומשתים בציבור בסיוע כלי התקשורת שסרים למרותם ולאחר שהם מצליחים ביעדם, הם יוצאים בטענות כנגד התוצאות שהביאו בלי לקחת אחריות להם, בטענה שלא הם אשמים בכך...

לפרק הבא על מאבק הגז, הקליקו כאן.

מאבק הגז, חלק א' - וועדת ששינסקי

גז טבעי מועט (כמות של כ־2 BCM) התגלה בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 במדבר יהודה, בקידוחי "זוהר", "כידוד" ו"הר קנאים" באזור דימונה-ערד. בגז זה נעשה שימוש לאורך שנים רבות למפעלי תעשייה באזור, ולשימוש בבתי מגורים ועסקים קטנים בדימונה.

בשנת 1999 התגלה מול חוף אשקלון מאגר "נועה", מאגר הגז הטבעי הראשון בישראל.
המאגר התגלה על ידי שותפות ים תטיס השייכת לשותפויות הנפט "דלק קידוחים" ו"אבנר חיפושי נפט" (שבהובלת הגאולוג אלי רוזנברג), ובשיתוף החברה האמריקאית "נובל אנרג'י", בעקבות מציאת מאגרי גז טבעי בשכבה גאולוגיה דומה במצרים. 
בעקבות הגילוי הראשוני בוצעו קידוחים נוספים בשנת 2000 במאגר "מרי", שהכיל כ-32 מיליארד מטר מעוקב (BCM) גז טבעי. 

ראשון מגדלי הקידוח בשדה הגז נועה

בראשית 2009, התגלו שלושה מאגרי ענק של גז טבעי בקידוח "תמר 1" כ-90 קילומטר מערבית לחיפה. נכון לתחילת 2011 כמות הגז מוערכת ביותר מ-240 מיליארד מטר מעוקב.
הבעלות על המאגר נמצאת בידי שותפויות "אבנר", "דלק קידוחים" ו"ישראמקו הישראליות, ונובל אנרג'י האמריקאית.

במרץ 2009 נתגלה מאגר נוסף מול חופי חדרה, דלית 1, במרחק 60 קילומטר מהחוף, במבחני הפקה שנערכו מאוחר יותר נאמדו המאגרים בכ-14 עד 15 מיליארד מטר מעוקב, אך נכון לתום 2010 הם נאמדים בכ-7 עד 8 מיליארד מטר מעוקב.
בגלל הפוטנציאל הקטן בהרבה מזה של שדה "תמר", כדאיות פיתוח דלית אינו ברורה.

ביוני 2010 פרסמו דלק קידוחים, אבנר ושותפות רציו כי קיים סיכוי של 50% להמצאות 432 מיליארד מטר מעוקב במאגר לוויתן, הנמצא תחת רישיון משותף של קבוצת דלק, חברת רציו וחברת נובל אנרג'י.
המידע הופק על ידי ניתוח של מיפוי תלת-ממדי של המאגר. 
בסוף אותה שנה הוכרז כי בשדה זה נתגלו בוודאות 453 מיליארד מטר מעוקב.


התחלת המאבק כנגד חברות הגז החלה בשנת 2010 בועדת ששינסקי (חוק הנפט).

ועדת ששינסקי הידעה גם בשם: "הוועדה לבחינת המדיניות הפיסקאלית בנושא משאבי נפט וגז בישראל", היא ועדה ציבורית בראשות פרופ' איתן ששינסקי, שהוקמה בשנת 2010 בידי שר האוצר יובל שטייניץ, על מנת לבחון את נטל המס הראוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל (כולל המים הכלכליים שלה). הוועדה הוקמה על מנת שהמדינה תוכל ליהנות מהתגליות האחרונות בתחום, ובראשן מאגר "לוויתן", באמצעות מיסוי נאות שלהן.

הוועדה המליצה להעלות את המיסוי על רווחי הפקת נפט וגז. 
למימוש ההמלצות נחקק חוק היטל רווחי נפט התשע"א-2011 (שבהמשך שונה שמו לחוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע).

איתן ששינסקי   צילום ארכיון: ראובן קסטרו

במהלך עבודת הוועדה, ביולי 2010, הקים חבר הכנסת לשעבר מיכאל מלכיאור את "פורום פעולה אזרחית", שפעל במטרה להגדיל את המיסוי על הגז הטבעי. 
מספר ארגונים הביעו תמיכה במאבק על העלאת תמלוגי הגז, ביניהם: התאחדות הסטודנטים הארצית, אדם טבע ודין, מועצת יש"ע תחת הנהגתו של דני דיין, הביעו תמיחה בחוק והם לא היו היחידים בהנהגת הימין שתמכו בחוק, גם ח"כ אריה אלדד (האיחוד הלאומי), תמך בהגדלת חלק המדינה בהכנסות מנפט.

במקביל, הגישו מספר חברי כנסת הצעת חוק שמטרתה העלאת המיסוי על הגז.
על הצעת החוק חתמו חברי כנסת מסיעות הליכוד,קדימה, עבודה, ש"ס, מרצ, יהדות התורה, חד"ש, הבית היהודי והאיחוד הלאומי.

מנגד, באוגוסט החל תא סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, "פורום למען ארץ ישראל", שהוקם ע"י קבוצת סטונטים מבר אילן, תחת הנהגתו שלרנן שוורצמן, בקמפיין מודעות רחב היקף בעיתונות היומית תחת הכותרת "אזהרה: הקרן החדשה לוחמת למען הגז הערבי".
הקמפיין נוהל על ידי יועץ התקשורת משה קלוגהפט, ומממניו נותרו אלמונים. 

בתא הימני מתעקשים כי את הקמפיין מימנו יהודים המעוניינים לחשוף את פרצופה של הקרן החדשה לישראל ואינם מעוניינים להזדהות. 

הם לא מגייסים תרומות, וכיסם די עמוק ממילא.

ב־21 ביולי שלחה קבוצה של 20 ארגוני וסביבה, ובראשם ארגון שתי"ל - הזרוע הביצועית של הקרן החדשה לישראל - מכתב לוועדת ששינסקי, הבוחנת את סוגיית תמלוגי הגז. במכתב הביעה הקבוצה את תמיכתה בהקמת הוועדה, שכן לשיטתה, גובה תמלוגי הגז כיום (12.5%) נמוך מדי.

שבועיים אחר כך פרסם הפורום למען א"י מודעות המזהירות כי "הקרן החדשה לוחמת למען הגז הערבי".עוד טען הפורום כי ישנו ניגוד עניינים לכאורה בוועדת ששינסקי, לאחר שהתגלה כי אשתו של יו"ר הוועדה, רות ששינסקי, היא חברה במועצת הקרן החדשה לישראל, התומכת בהעלאת התמלוגים.

חברי הפורום קיימו הפגנה מול ביתו של יו"ר הוועדה, איתן שישנסקי כשהם מצוידים במסכות גז, דגלי מצרים ושלטים בהם נכתב: "עזרתם לגולדסטון, פגעתם בצה"ל, ועכשיו נלחמים למען הגז הערבי.
תודה לקרן החדשה!" 
עלות הקמפיין נאמדה בכ-2 מיליון ש"ח.
נגד פרופ' ששינסקי נשמעו טענות על ניגוד עניינים.

ששינסקי דיווח לאוצר אך ורק על פעילותו כחבר ועדת השקעות של פסגות, המשקיעה בחברת אמפל. אמפל שייכת לאיש העסקים יוסי מימן, השותף הישראלי בחברת הגז המצרית EMG, שהעלאת התמלוגים לזכייניות הגז הישראליות תועיל לו.

משנחשף הקשר לאשתו, פנה ששינסקי לאוצר וזה בדק את העניין וקבעו כי אין כל פסול בקשר של אשתו לקרן החדשה לישראל.

רשות ני"ע  פרסמה על ענף הגז והנפט כי "למעלה מ-90% מהחזקות בענף - משקיעים פרטיים", היינו הציבור עצמו ואכן החלה התארגנות ציבורית של אזרחים שראו בחוק ששינסקי פגיעה בכספם.

קבוצת כזו של משקיעים פרטיים תחת הנהגתו של עו"ד רסלר, המחזיקה במניות וביחידות השתתפות של חברות ושותפויות הגז, פתחה במאבק נגד המלצות ועדת ששינסקי, שפגע לטענתם במידה בלתי פרופורציונלית בציבור המשקיעים הרחב.

בעקבות המלצות הביניים של ועדת ששינסקי משקיעי הנפט והגז הקטנים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה ובקשה לאשרה כייצוגית בסך 10 מיליארד שקל נגד המדינה, באמצעות עו"ד יוחי גבע, בטענה כי מאות אלפי אנשים, שבחרו להשקיע באופן ישיר או עקיף במניות של חברות העוסקות בחיפוש גז ונפט, על בסיס המצב המשפטי הקודם, נפגעו בשל שינוי מדיניות המדינה בכל הנוגע לתמלוגי חברות הגז.

קבוצת המשקיעים שפנתה לרסלר מכתב גלוי לשר האוצר יובל שטייניץ, פרופ' ששינסקי ולח"כים שלי יחימוביץ' וכרמל שאמה.

במכתב נאמר, בין היתר: "אנו המומים עדיין מהתנפלות המדינה על זכויותינו בתגליות הגז והנפט... הצגת יצחק תשובה כנהנה העיקרי מרווחי הגז היא מצג שווא פופוליסטי. תשובה אינו בעל הזכויות העיקרי במאגרים ולכן גם לא יהיה הנפגע העיקרי מהלאמתם. כן, גבירתי ורבותיי, מדובר בהלאמה כמיטב הסגנון במדינות קומוניסטיות."בעלי הרוב המכריע בזכויות במאגרי הגז המוכחים, כדוגמת 'תמר', הינם מאות אלפי משקיעים פרטיים, מבתים רגילים, שהשקיעו מכספם הפרטי מיליארדי דולרים, במשך 30 השנים האחרונות בחיפושי גז/נפט במדינת ישראל. הציבור מחזיק בלפחות פי ארבע מאחזקותיו של יצחק תשובה במאגר "תמר". מתגנב לליבנו החשד שמא הינכם ערים לעובדה זו, אך מעדיפים באופן ציני את מצג השווא הפופוליסטי שעובר יפה בתקשורת - 'טובת העם אל מול הטייקון תאב הבצע'."יש שיגדירו התנהגות זו שלכם: הסתרת האמת, ויש שישתמשו בהגדרות חריפות יותר. ללא השקעת הציבור בקידוחים, לא הייתה קמה כלל ועדת ששינסקי. כמעט כל הכסף שמימן את מאות הקידוחים של שותפויות הנפט בא מגיוסי הון מהציבור בבורסה, לא מהטייקונים. משקיעי הנפט ידועים בהרפתקנותם והמלעיזים אף יכנו אותם מהמרים. ללא יצר ההימור של אותם משקיעים וללא נכונותם ליטול על עצמם סיכונים גבוהים בענף מסוכן זה לא היו מתבצעים כל קידוחים, לא היו מתגלים שום מאגרים ולא הייתה באה לאוויר העולם וועדת ששינסקי שדורשת הלאמתם הכמעט מוחלטת.

"שותפות ישראמקו, למשל, השקיעה מיליארד שקל בעשרות קידוחי אכזב עד להצלחתה הראשונה בתמר. למשקיעים שנתנו את מיליארד השקלים במשך 30 שנה, חלקם איבדו את רוב רכושם, אתם מציעים עכשיו 'רווח סביר', משל היו חנות נעליים. איך נגדיר את דרישתכם זו? האם עולה על דעתכם שהיינו משתתפים בהשקעות מסוכנות אלו אם היינו יודעים שרגע אחרי שנגיע את המנוחה והנחלה יעוטו עלינו הפוליטיקאים בסיוע אושיות אקדמיות להלאים ולחמוס את רכושינו? להציע לנו 'רווח סביר'? להשית עלינו 'מס על רווחי יתר'?".

בעקבות המלצות הוועדה פרסם משרד האוצר את תזכיר חוק היטל רווחי נפט, התשע"א-2010, כבסיס להצעת חוק למימוש המלצות הוועדה.

הצעת חוק מיסוי רווחי נפט, התשע"א-2011, הוגשה לכנסת על ידי הממשלה בפברואר 2011, ואושרה ב-30 במרץ 2011.

חוק ששינסקי עבר ומאז שום חברה לחיפוש נפט או גז חדשה לא פקדה את חופי ישראל והמשקיעים, הציבור- אלו שהשקיעו ביחידות הגז והנפט, הפסידו את מרבית כספם.
כשהאווירה העסקית רואה באנשי העסקים "גזלנים" ו"פושעים" וכשאמון של חברות בינלאומיות נפגע, כתוצאה מהפרת חוזים בין המדינה לחברות עסקיות בצורה ברוטלית, אין לחברות גז והנפט סיבה להגיע לישראל בייחוד שישנם אלטרנטיבות כמו מצרים וקפריסין ששם האווירה כלפי העולם העסקי יותר אוהדת.


(לחלק ב' של מאבק הגז הקליקו כאן)

המגזר השלישי

מקור המושג המגזר השלישי, הוא במושג שנולד בצרפת, ערב המהפכה הצרפתית, בשם "המעמד השלישי".
המושג "המגזר השלישי" ,אינו קיים בשפות אחרות.
לדוגמה, בשפה האנגלית, המגזר השלישי, מכונה בשם "ארגונים לא ממשלתיים" NGO.

גיליוטינה בשדרה

זו הסיבה שכדי להבין את "המגזר השלישי", יש לחקור את המהפכה הצרפתית ולהבין את מרכיב ההשראה שנלקחה, ע"י פעילי "המגזר השלישי, לצורך מטרת פעילותם אצלנו בארץ.
מי שקורא את ההקדמה הזו, לא יופתע שהמחאה החברתית של קיץ 2011, החלה ביום נפילת הבסטיליה, ה-14 לחודש יולי ולא יופתע כי במהלך חודש אוגוסט, במסגרת המחאה החברתית, הוצב בשדרת רוטשילד, פינת אלנבי, גיליוטינה כמוצג...
מי הניח אותו ומה הם מעוניינים להביע במיצג זה?

החברה הצרפתית הורכבה בתקופה שקדמה למהפכה הצרפתית, משלושה מעמדות עיקריים: המעמדות הראשון והשני (האצולה והכמורה) והמעמד השלישי, שאר העם שהורכב ממעמד הבורגני.
מקור המילה המודרנית Bourgeoisie הוא כינוי לשוכני העיר.
המונח נגזר מן הצרפתית העתיקה, בה המילה burgeis ציינה עיר מוקפת חומה.
בשפות מודרניות שימשה המילה בורגני תחילה לכינוי מי שיושב במצודה או בעיר.

מאוחר יותר, החל המושג לציין באופן כללי את אנשי הערים בני מעמד הביניים ובאופן נגזר מההקשרים הכלכליים והפוליטיים של המעמד העירוני.
החל במאה השבע עשרה לציין המונח "בורגנות" כינוי לשמרנות.
בעקבות מרקס, הפך המונח 'בורגני' מילה נרדפת לקפיטליסט, דהיינו למי שמשתתף באופן פעיל בכלכלה הקפיטליסטית כמשקיע וכצרכן.

המהפכה הייתה תקופה מרחיקת לכת, של מהפכה חברתית ופוליטית בצרפת, שנמשכה משנת 1789 עד שינת 1799,
היא החלה כמהפכה דמוקרטית והסתיימה כמהפכה דיקטטורית.
בסופה, בין 16 אלף אזרחים צרפתים ל-40 אלף אזרחים צרפתים, נשלחו אל הגיליוטינה, אחרים הוכו למוות.

זו הייתה גם מלחמה כנגד הכנסייה הנוצרית, 
בחוק שעבר ב21 לאוקטובר בשנת 1793, נקבע בין היתר שהדת הנוצרית תצא מחוץ לחוק.
כנסיות נסגרו וכמרים גורשו או שנשלחו למותם..
כינוסים דתיים ותפילות היו מחוץ לחוק וכן גם לימודי דת.
כמרים התבקשו לשנות את אורך חייהם.
ישנם היסטוריונים שטוענים שזה היה רצח העם הראשון בהיסטוריה.
כמרים שנחשדו או שעוררו חשד, נידונו למוות.
הנידונים למוות, נשלחו לגיליוטינה שהוצבה לפני אלת הבבלים.

העולם ראה לראשונה כיצד אידאולוגיה מהפכנית, מאתגרת את העולם הישן ומחליפה אותו.
ההשפעה של המהפכה הצרפתית הולידה תנועות חדשות כגון התנועה הקומוניסטית, הסוציאליסטית והתנועה הפשיסטית, שהושפעו מהמהפכה הצרפתית.

קרל מרקס ופרידריך אינגלס, בססו את תורתם על המהפכה הצרפתית ומשם הם קוו למצוא תשובות לצורך בניית מודל השלטון שלהם.
כול הדיקטטורות הקומוניסטיות ברחבי העולם, אם זו שלטון מאו בסין, או סטאלין בתקופת ברית המועצות, או השליט של צפון קוריאה, ניזונו מאידאולוגיה דומה ששללה את הדת.
כול מנהיגיה היו שייכים לתנועת הבונים החופשיים..

ב-21 ביולי 1788 התכנסו סמוך לגרנובל נציגי שלוש המעמדות בעיר, בקריאה לכנס את האסיפה הארצית.
ב-5 ביולי 1788 נכנע לואי השישה עשר ללחץ והורה על תחילת הכנה לכינוס האסיפה.

ההצהרה על זימונה, והבחירות הארציות שנדרשו כדי להחליט על הנציגים, סימנו את התמוטטות סמכותו של ארמון המלוכה.

"פשיטת הרגל של המונרכיה", כתב ויליאם דויל, "לא הייתה רק פיננסית, אלא גם פוליטית ואינטלקטואלית.
היא התמוטטה בכל מובן, והותירה ריק שלטוני עצום."
המתחים בחברה התעוררו.
ב-30 באוגוסט כתב השגריר האמריקני בפריז, תומאס ג'פרסון, לג'ון אדמס: "סבורני שבשלושה חודשים, באמצעות מהפכה שנבעה מדעת הקהל בלבד, איבדה סמכות המלוכה וגברו זכויות האומה יותר משאנגליה הרוויחה בכל מלחמות האזרחים תחת בית סטיוארט."

במהרה התברר שהשאלה הניצבת על סדר היום הייתה איזה סדר חדש יחליף את זה שקרס.
בינואר 1789 פרסם הכומר עמנואל-ז'וזף סיאס, את המנשר המפורסם והמשפיע ביותר ערב המהפכה, "מהו המעמד השלישי?" (Qu'est-ce que le tiers-état?),
שהודפס ב-30,000 עותקים תוך פחות מחודש.

סיאס תקף את זכויות-היתר, טען שפשוטי העם הם הגדולה והחיונית שבשדרות וקבע כי יש להם את כל הדרוש כדי להוות אומה בפני עצמם.
בפתיחת המנשר הציג את השאלות: "מהו המעמד השלישי? הכל.
מה היה עד עתה בחיי הציבור? שום דבר.
מה הוא רוצה? להיות למשהו."

עמוד השער של -מהו המעמד השלישי

הוא תבע הצבעה לפי ראש באסיפה וקרא לנציגי המעמד השלישי להכריז על עצמם כ'אסיפה הלאומית', בכתבו ש"לא ייתכן שרצונם של 200,000 יגבר על זה של 25,000,000" והרצון הכללי יכול להתבטא רק בהם.

המהפכה הצרפתית היא תולדה של משבר כלכלי חריף שפגע בצרפתים, כתוצאה מנסיגה ממדיניות קפיטליסטית למדיניות פופוליסטית שאמורה הייתה להוות מענה ללחץ ההמון.
עם עליית לואי ה-16 לשלטון, מינה המלך את אן רובר ז'אק טורגו, איש האסכולה הפיזיוקרטית, לשר האוצר.

האסכולה הפיזיוקרטית, הייתה קבוצה של הוגים בתחום הכלכלה שסברה כי עושרן של אומות נובע בעיקרו מחקלאות.
התאוריות הכלכליות של האסכולה היו פופולריות במיוחד בצרפת במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה.

הפיזיוקרטים שאפו לשנות את מדיניותו של לואי החמישה עשר ששלט בצרפת בין 1715 ו-1774 כדי להפחית את הרגולציה והמסים על החקלאות הצרפתית, כך שצרפת תוכל לחקות את בריטניה, בה שררה מדיניות לסה פר.

התאוריה הפיזיוקרטית היא ככל הנראה התאוריה הכלכלית המפותחת הראשונה שנוצרה.

אחד מאבות התאוריה, פרנסואה קניי היה זה שהגה את המונח המפורסם "לסה פר, לסה פסה" , שהוא קיצור של המונח הצרפתי laissez faire, laissez passer , שמשמעותו "תנו לעשות, תנו לעבור", כקריאה כנגד התערבות ממשלתית בסחר, ומשמש היום שם נרדף לכלכלת שוק.

המדיניות הכלכלית של לסה פר מנוגדת למדיניות הכלכלית האטטיסטית, מצרפתית, (tatisme), שהוא מונח המתאר מערכת פוליטית או מערכת כלכלית, שבה הממשלה מתערבת במידה רבה, גם אם מוגבלת, בחיי הפרט, או מקיימת רמה גבוהה של תכנון כלכלי ריכוזי.
טורגו מיהר לנסות ליישם רפורמות קפיטליסטיות נרחבות: הוא דחף לריכוז של המערכת הכספית, להפסקת מכירת המשרות המכניסות במדינה, בין אנשי המעמד הראשון והשני, ככל האפשר ולהקטנת החוב הענק שנצבר במלחמת שבע השנים באמצעות צמצום הוצאות.

אַן רוֹבֶּר זַ'ק טוּרְגוֹ 

הצלחתו להפוך את הגירעון השנתי לעודף העניקה לו אמון בשווקים הבינלאומיים ואפשרה לו ללוות מחוץ לצרפת בריבית סבירה.
טורגו ראה בביטול התלות בספקי האשראי המקומיים, רובם ככולם בעלי תפקידים קנויים, צעד מכריע שיאפשר לכתר לכפות רפורמה על המערכת שאיישו.

ביטול החסמים על סחר החיטה אירע במקביל לקציר דל, וזעם האיכרים הרעבים הופנה כלפי שר האוצר.

סגירת הגילדות, שהייתה אגודה של בעלי מקצוע העוסקים באותו תחום, שמטרתה להגן על האינטרסים המשותפים שלהם, (כמו לשכת רו"ח ולשכת עו"ד, שנהוגה כיום) ביטול חיוב העבודה עבור הסניורים והפגיעה בחוכרי המס ("פרמייֶה ז'נרוֹ", זיכיון לגביית מכסים ומסי מעבר שניתן על ידי המלך בצרפת לתקופה של שש שנים), יצרו תסיסה אצל בעלי העיניין וסיכנו את המשך קיומה של הרפורמה המבנית.

באמצע שנות השבעים של המאה ה-18, התקיים בתוך הממשלה ויכוח מדיני הרה גורל.
שר החוץ, הרוזן דה ורז'ן, דחף לאימוץ אסטרטגיית-על, שנועדה להבטיח את מעמד הממלכה כמעצמה גדולה, ושמטרתה הייתה החלשת בריטניה כדי לאלצה לכרות ברית עם צרפת ולעמוד יחד נגד רוסיה, פרוסיה ואתגרים אחרים.
לשם כך דחף להתערבות בקנה מידה נרחב במלחמת העצמאות של ארצות הברית.
שר האוצר טורגו התריע, שצעד כזה ימוטט את הכלכלה וטען שגירעון הממלכה, הוא האיום הגדול ביותר.
המלך שמע לוורז'ן, ופיטר את שר האוצר במאי 1776.
יורשו ז'אן קלוני דה נואיט ביטל את רוב התיקונים שיישם, ואמון השווקים העולמיים קרס. קלוני מת תוך פחות מחצי שנה.

ז'אק נקר

מחליפו ז'אק נקר שהתחייב בפני המלך שיוכל לסייע לאמריקאים מבלי להסתכן בהעלאת מסים: תחת זאת, לווה כסף והנפיק אגרות חוב בסכום כולל של מיליארד ורבע ליבר (המטבע שקדם לפרנק) בין 1776 ל-1781, מתוך חישוב שיוכל לעמוד בתשלומי הריבית השנתיים.
החוב העצום ממילא תפח לרמות חדשות.

כטורגו, ניסה נקר לעבור להסתמכות על לווים מחוץ לארץ בשלב מעבר בו תואחד המערכת הכספית הפנימית.
הוא הגביל את מכירת המשרות והחליף רבים מבעליהן בפקידים בשכר, קיצץ את הפרם ז'נרל ודרגי ביניים אחרים וערך תיקונים נוספים.

הגידול בחוב הניע את המלך לפטר את נקר ב-1781.
שני שרי אוצר, ז'ולי דה לה פלורי וד'אורמסו, התחלפו בתוך שנתיים.
הם ניסו ליישם רפורמות שהוצעו קודם, כהגבלת מכירת התארים, קיצוץ הוצאות והטלת מסים חדשים.

מהלכיהם נבלמו ברובם על ידי התנגדות מגופים שונים, בעלי אינטרסים שהיו מקורבים למלך.
ב-1783 מינה לואי את שארל אלכסנדר דה קאלון, ששאף לחזור לקו שהתווה טורגו, להסיר את חסמי הסחר ולמסות את בעלי הפטור.
קאלון היה מבקר חריף של נקר, והוויכוח הפומבי שהתנהל בינם על דפי העיתונות תרם לתחושות אי-האמון והזעם בציבור.

השר החדש ראה בפרלמנטים את המכשול העיקרי לתוכניותיו ותרם לליבוי המתח הפנימי: האצולה ובעלי המשרות הציבוריות ראו במלך עריץ השואף לחמוס את זכויותיהם, האיכרים השתכנעו שקושרים קשר להעניק לספסרים חופש מלא בשוק הדגן, והעירוניים התמרמרו על המצב בכללותו.
ממחצית שנות השמונים התלכדו מספר גורמים.

החוב הגיע לממדים אסטרונומיים של כארבעה וחצי מיליארד ליבר ותשלומי הריבית עליו כילו מחצית מהתקציב השנתי, שהתנהל בגירעון עצום: ב-1788 שילמה המדינה 318 מיליון ליבר על החוב, 51% מתוך הוצאה כוללת של 621 מיליון, וצברה גירעון שנתי של 126 מיליון.

הצורך בפיצוי בתחום הייבוא הקולוניאלי על אובדן מושבות רבות, הרצון ברגיעה מול בריטניה והחישוב שהנמכת התעריפים והמכסים תאפשר גביית מס רב (במקום לחסום כליל את הייבוא או להניח לו להתנהל בשוק השחור) הביאו את הממשלה לחתום על אמנת אידן-ריינבל ב-1786.

זו אפשרה לבריטים להציף את השוק הצרפתי בסחורה זולה.

הייבוא מוטט באחת חלקים גדולים מהתעשייה וחולל גל אבטלה המוני.
הקציר באותן שנים היה דל, ומחירי החיטה עלו. ברחבי הארץ, בעיקר בערים, התחוללו מהומות מזון בקצב הולך וגובר (היו 53 ב-1788, ו-231 בשליש הראשון של 1789).

כמה היטלים זמניים עמדו לפקוע ולשלול מהאוצר את מעט מרווח התמרון שהיה לו.
חלק מספקי האשראי הצרפתיים החשובים התמוטטו, בעוד נתח גדול יחסית מהחוב היה בידי נושים מחוץ לארץ.
פשיטת רגל כמו זו של טרא לא הייתה יכולה לסייע עתה.
אף כי מהומות מזון המוניות והתרסקות כלכלית כבר אירעו תחת המלך הקודם, התזזיתיות, חוסר האמון והתסיסה עמדו להביא לתוצאות חמורות יותר.

האיכרים, סמכו על קיומו של ממשל מרכזי ששימש כרגולטור האמון על אספקה זולה של לחם והיווה מקור שסיפק לגיטימציה להמשך קיומו של המשטר הפאודלי ומשהממשלה הפסיקה לספק זאת לאיכרים, הם התמרמרו.

השמועה שפשטה בקרב האיכרים הייתה, לפיה המלך קשר קשר עם העשירים ובעלי הקרקעות כדי להרעיב אותם. 

גורם חשוב אחר היה שיעורי האוריינות העולים בקרב העם הצרפתי ותפוצת ספרות ועיתונות נרחבת. 

על אף קיומה של צנזורה, היא יצרה מרחב שיח פומבי להחלפת דעות, ערוץ חליפי למסרים מגבוה שיצאו מוורסאי. 

עצם קיומה היה חשוב יותר מהתכנים הספציפיים שהועברו בה.

 הוגי הנאורות הבולטים – דידרו, מונטסקייה, ז'אן ז'אק רוסו, הברון ד'הולבאך, וולטר ואחרים, שביקרו קשות את הדת וההיררכיה הנוקשה וקראו להפעלת תבונה ושכלתנות כדי לקדם חברה טובה יותר; עם זאת, הם היו רחוקים מלערער באופן גורף על הקיים – קיבלו תהודה גדולה באמצעותה, אך החשיבות שיוחסה להם בדיעבד בליבוי המהפכה נבעה יותר מכך שבני התקופה פנו למשנתם לאחר שהשלטון קרס.

קיומו של קהל קוראים ומתדיינים אפשר את התפתחותו של מושג "דעת הקהל", ואינטלקטואלים ואנשי השלטון החלו להתייחס בהדרגה אליה ול'אומה הצרפתית' כמקור סמכות ולגיטימציה.

ב-11 ביולי 1789 המלך, אשר הושפע מהאצולה, פיטר את שר האוצר נקר, בעקבות תמיכתו של השר ברפורמה במס ומיסוי האצולה.
מרבית תושבי פריז חששו שזוהי תחילתה של הפיכה מלוכנית ופתחו במרד גלוי.

נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789. ציורו של ז'אן-פייר הואל, 1789

חלק מהצבא הצטרף להמון וחלקו נשאר אדיש ולא נטל חלק בהתפתחויות.ב-14 ביולי, לאחר ארבע שעות קרב, הצליחו המורדים להשתלט על הבסטיליה.אף-על-פי שההמון שחרר רק שבעה עצורים, סמלה הבסטיליה את כל מה שהיה שנוא במשטר הישן.לאחר הרס הבסטיליה, חזר ההמון לבית העירייה והאשים את ראש העיר בבגידה.ראש העיר הוצא להורג בלינץ' בו במקום.

בליל 4 באוגוסט 1789, האספה המכוננת הלאומית ביטלה את הפיאודליזם (מרידות האיכרים סיימו כמעט כליל את הפיאודליזם).בגזירות אוגוסט, מבטלים את זכויות המעמד השני של הכנסייה ושל האצילים, השנייה נדל"ן ומעשרות (מס של 10% לכנסייה ) שנאסף על ידי ראשית נדל"ן.במהלך כמה שעות אצילים, אנשי דת, ערים, מחוזות, חברות וערים איבדו את הזכויות המיוחדות שלהם...
המהפכנים הצרפתים שהלאימו את נכסי המשטר הישן, קבעו חוקה חדשה, שבה קבעו שיש לשמור על זכות הקניין הפרטי.

בהמשך היעקובינים, שהיו כבר תוצר האילומינטי והיו תנועה שקראה ל "צדק חברתי" ודחו את ליברליזם, השליטו בסיועו של רובספייר טרור ורצח של עשרות אלפים.

המאבק של פורום החוסכים לפנסיה בישראל, בסוכני הביטוח

במקום ליצור תחרות בריאה בענף קופות הגמל והפנסיה שיוביל להורדת דמי הניהול, משרד האוצר, בהמשך למדיניות הפיקוח על מחירי מוצרי צריכה, החליט גם לפקח על דמי הניהול.
בתנאי שוק חופשי, המוסדיים, שמנהלים את כלל קופות הגמל והפנסיה, יאלצו להתמודד בתחרות על לב העמיתים כדי לגייסם ולזכות בדמי הניהול שנגבים מהם.

כשמשרד האוצר מחליט על מדיניות של פיקוח על דמי הניהול, המוסדיים זוכים לשליטה בלעדית בתחום, ללא תחרות, כשכול מה שהם זקוקים לו כדי לעלות את דמי הניהול, זה לשכנע פקיד אחד בודד באוצר ותאמינו לי שהם יודעים לעשות זאת בכישרון רב.

די לראות היכן מועסקים כול הפקידים הבכירים באוצר, לאחר פרישתם, כדי להבין אילו הטבות ממתינות להם כשהם ירצו את המוסדיים.
רק לאחרונה זכינו לגלות שהמפקח על שוק ההון, שפרש לאחרונה, פרופסור עודד שריג, התמנה לתפקיד מנכ"ל חברת הביטוח אליהו...

הנה פרסום של מחלקת המחקר בבנק ישראל, שמדגים את ההבדלים בין תמחור מוצר בשוק חופשי למוצר שמצוי בפיקוח של משרד האוצר...

יכולתי לסיים כאן את המאמר הזה, אבל האמת היא שמאחורי המהלכים האחרונים של משרד האוצר, מסתתרים כוחות אחרים שחדרו לזירה של האוצר, כוחות שלשכת סוכני הביטוח טרם למדה להתמודד מולם.

רמז לכך התפרסם בגיליון807, של עיתון סוכני הביטוח "עדיף" ב5.11.2014, תחת הכותרת:

"התערבות אגף שוק ההון נועדה לחסל את הסוכנים העצמאים והבלתי תלויים" 

לינק למאמר כאן.

שלמה אייזק מיונט, מגיב במאמר על השפעת ביטול החזר ההוצאות הצפוי לסוכנים עצמאיים: "התערבות אגף שוק ההון נועדה לחסל את הסוכנים העצמאיים והבלתי תלויים והוצאתם מעולם הביטוח."

בשנת 2011, הוקמה, בהמשך למחאה החברתית שפרצה בקיץ של אותה שנה, עמותה בשם "פורום החוסכים לפנסיה בישראל", ע"י רועי מירמן, איש הייטק ופעיל של הקרן לישראל חדשה, בעמותה "מגמה ירוקה" בשיתוף עם עו"ד  יפעת סולל, חברת מפלגת מרץ ופעילה אף היא בעמותות .
אליהם הצטרפו פעילים נוספים: מרב בן עובד וליאת מולכו, שפעילות בנושאים פיננסיים.

העמותה אינה מצהירה על הכנסות כול שהם וטוענת שכול הפעילות שלהם היא התנדבותית, דרך פעילות באינטרנט ובכנסת.

כעת תגידו לי כיצד חברי הפורום הזה, שאינו מכיל את מיטב המומחים לפנסיה, השיג כה רבות בזמן כה קצר והתערב בכל כך הרבה תחומים...

חברי הפורום בשיתוף: חברי הכנסת חיים כץ, שלי יחימוביץ', אמנון כהן ואילן גילאון דחפו את "התוכנית להגברת התחרות בשוק החיסכון הפנסיוני", שכללה הפחתה בתקרת דמי הניהול בקופות הגמל ובביטוחי המנהלים.

נציגי הפורום השתתפו בסוף 2010 בדיוני ועדת העבודה והרווחה בכנסת על החקיקה בנושא המסלקה הפנסיונית.
הפורום פעל והצליח לקדם את המודל הצ'יליאני, באופן ספציפי את נושא התאמת מסלול החסכון למאפייני וגיל החוסך.

באפריל , השנה, פנה הפורום לראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' יוג'ין קנדל בהצעה להשקיע את הכספים שיתקבלו מהנפקת אג"ח מיועדות בקרן הלאומית לתמלוגי הגז.
באוקטובר 2014 הגיש הפורום עתירה לבג"ץ (6925/14) במשותף עם איגוד בתי ההשקעות, הקוראת לממשלה להנפיק אגרות חוב מיועדות לקופות הגמל בדומה לאלה המונפקות לקרנות הפנסיה.

בהתאם לכך, ההישגים שלהם לכאורה פנומנליים, בהשוואה להישגים של גופים יותר עשירים מהם, כגון "לשכת סוכני ביטוח בישראל".

 במהלך התקופה הקצרה בהם הם קיימים, הם הצליחו להגיע להישגים משמעותיים, באפס תקציב....

אבל כאמור רק לכאורה, הם עבדו ופעלו בהתנדבות, כיוון שהכסף למימון פעילותם, לא חייב לעבור במסגרת העמותה, אלא דרך עמותות אחרות.
כך לדוגמה: ליאת מולכו  היא רכזת פרויקט "פנסיה משלה" בעמותת "סביבה תומכת", שנתמכת ע"י ממשלת ישראל וזוכה לתקצוב ממשלתי, בעבור פרויקטים שקשורים לפנסיות.

וכן המשמר האזרחי בכנסת, שמשרת את הפעילות שלהם ומתוקצב בנפרד, כך שלטעון שהפעילות שלהם היא התנדבותית גרידה, זה רק טענה לפרוטוקול בלבד, אך חסרת אחיזה במציאות.
למעשה ממשלת ישראל, לכאורה, מתקצבת עמותה שחרטה על דגלה, לחסל את ענף סוכני הביטוח בישראל.

סוכני הביטוח צריכים להגיב למתקפה ברוטלית זו של הפורום על סוכני הביטוח, במימון מדינת ישראל!

אחת מהפעולות המידיות, צריכות להיות , הפסקת המימון הכספי מטעם מדינת ישראל ותגובה בקמפיין נגדי לעידוד השבת פוליסות החיסכון לקצבה לראש סדר העדיפויות!

לאחר שהוכח שוב ושוב שקרנות הפנסיה הוותיקות והן החדשות, לא עומדות בייעודן, מן הראוי לשוב, לחזור ולשכול, להשיב את העטרה ליושנה.

זו לא בושה לטעון שנפלה טעות בשיקול הדעת של האוצר, שהעדיף את המסלול הכושל של קרנות הפנסיה.